Avant garde a clue

 בטח שמתם לב שלאחרונה להקת הביטלס חוזרת לכותרות. הסיבה לכך היא שבפברואר 2013 יצוינו 50 שנה לאלבומם הראשון Please Please Me.
לצד הכבוד שאני כמובן רוכשת ללהקה, אני חייבת לומר שמקומם בבלוג הזה הוא לא ברור מאליו, אבל בזכות החלטה שנלקחה אי אז בשנת 1967, שהנה היא מתבררת כמוצלחת ביותר, זוכים חברי הלהקה לחיי נצח כאן בחדר האלקטרוני שלי.
מהו הדבר שהביא להצלחה הזאת? ובכן, ב- 05/01/1967 הקליטה להקת הביטלס Carnival Of Light, קטע אוונגרד בן כ-14 דקות רצופות שמעולם לא יצא תחת שום אלבום של הלהקה (השמועה מספרת שפול מקארטני רצה להכניס את הקטע לאלבום Anthology 2 אבל ג'ורג' האריסון לא הסכים).

הכל התחיל במפגש בין מקארטני לבחור בשם David Vaughan שהיה אחת הצלעות מצוות העיצוב Binder, Edwards and Vaughan, צוות שהיה אחראי בין היתר על צביעת הפסנתר של מקארתני בצבעים פסיכדליים.

Paul McCartney’s Magic Piano.

Inkjet print on Hahnemuhle paper
From an edition of 50
Signed and numbered by Dudley Edwards 

בדצמבר 1966 ביקש Vaughan ממקארטני לתרום קטע לשני אירועים שהוא היה בין מארגניהם, האחד בסוף ינואר והשני בתחילת פברואר 1967. האירועים נקראו The Million Volt Light and Sound או בשם the Carnival of Light Rave.
מקארטני הסכים, למרות שהיה במהלך ההקלטות המוקדמות לאלבום סרג'נט פפר ורתם את הלהקה לעניין.

האירועים, שעסקו באלקטרוניקה מוקדמת ומוזיקת אוונגרד, כללו גם את החבר'ה מ- The BBC Radiophonic workshop - דיליה דריבישייר, פיטר זינווייף ועוד שהיו חלק מהקולקטיב Unit Delta Plus.

הקטע הוקלט בתוך 15 דקות ואפשר לתאר אותו כקטע ללא קצב, עם התפרצויות מקצבי תופים לכמה תיבות פה ושם, אין בו מלודיה (למרות שלפעמים נשמע איזה קצה של מוטיב מלודי). חברי הלהקה מנגנים בו בצורה רנדומלית ורק לעתים מגיבים זה לזה. רוב הקטע הוקלט במהירות איטית ולכן הסאונדים עמוקים ונמוכים וקשה להתחקות אחרי מקורם. הקולות של מקארטני ולנון מוקלטים עם ריוורב מאסיבי ובנוסף להם יש רעשים של שיעול, מילמולים ושריקות כמו גם מקטעי שיחות מהאולפן, מקארטני שואל "Can we hear it back now" או "Are you all right" ולנון צועק "Electricity".
הקטע הוקלט בשכבות והוכנסו אליו גם פידבקים של גיטרות והקלטות ברברס.

לא נותר אלא להקשיב לקטע:



במעט המקומות בהם מתייחסים לקטע מייחסים לו דמיון לקטע The Return Of The Son of the Monster Magnet של פרנק זאפה.
הנה החלק הראשון שלו:



זהו להפעם, אני חוזרת פה לענייני אריזת הדירה שלי לקראת מעבר מחר והחל מהפעם הבאה אכתוב לכם מדירתי אי שם בצפון אבן גבירול.



*** מזכירה שנפתח בשבוע הבא קורס אבלטון חדש, אז מי שמתעניין מוזמן ליצור קשר ***

העתיד הוא העבר

התכוונתי לכתוב על Human Leauge כלהקה הממוסחרת בתוך ז'אנר הסינטפופ, אבל אז במחשבה שנייה ובהתחשב באופי הבלוג הזה ומה שאני מרגישה באופן אישי לגבי מוזיקה מסחרית בימים אלו, החלטתי ללכת אל העבר ושם מצאתי את העתיד.
בעתיד, The Future, שיתפו פעולה לימים שניים מחברי הליגה האנושית ומהעתיד יצא גם הרכב האינדסטריאל המעניין Clock DVA.
ובכן זה הזמן להיכנס לספירלת הזמן ההפוכה הזאת בה העתיד הוא העבר. אני אגב, באופן אישי מאד מקווה שזה נכון.
להקת The Future כללה את Martyn Ware ו- Ian Craig Marsh, שהיו פעילים כבר במעין הרכב אוונגרדי לא רשמי בשם The Dead Daughters (הרכב שהתחיל כשהשניים החלו להשתעשע עם ציוד אלקטרוני חדיש כמו הסינטיסייזר Korg 700S והוזמנו לנגן במסיבות של חברים).
השניים חברו לבחור בשם Adi Newton ויחד הקימו את The Future, כל זה אגב קרה ב- 1977.



העתיד לא הוציאו שום אלבום או הקלטה רשמית, אבל בשנת 2002 יצא אוסף של הקלטות דמו שלהם תחת השם "The Golden Hour of The Future" וקטע ממנו מובא פה למעלה.

להקת העתיד התפצלה - Adi Newton פרש להקים את Clock DVA והשניים האחרים נכנעו לשיקולים מסחריים ומכרו את נשמתם לתעשיית המוזיקה הפופולרית לעד - לאחר שחברות התקליטים סירבו להחתים אותם כיוון שלא היה להם שום שיר עם פוטנציאל מסחרי, הם החלו לחפש זמר/ת, מצאו את Philip Oakey ושינו את שם הלהקה ל- Human League.

ולמרות הפופלאריות הגדולה של הליגה האנושית, אני בוחרת להתמקד דווקה ב- Clock DVA.
אם Human League התפתחו בתוך ז'אנר הסינטפופ, Clock DVA הצטרפו לשורה של הרכבים בריטיים בז'נאר האינדסטריאל.
לאחר שינויים פרסונליים רבים ההרכב האנושי של הלהקה כלל את Adi Newton (שירה), Steven Taylor (בס), Paul Widger (גיטרה), Charlie Collins (סקסופון) ו- Roger Quail (תופים) ויחד הם הוציאו את אלבום הבכורה שלהם, White Souls in Black Suits.
האלבום יצא רק בפורמט של קסטה וכלל חומר מאולתר ששילב נויז עם soul ו- funk



ב- 1981 הוציאה הלהקה, ששמה אגב ניתן לה בהשראת הסרט Clockwork Orange, את האלבום Thirst ובו התמקדה יותר בנויז אלקטרוני ונחשב לנסיוני בין אלבומים הלהקה, בו נעשה שימוש מאסיבי באפקטים ורעש ממקורות שונים ומשונים.



אחרי האלבום הזה כל חברי הלהקה, למעט Newton, עזבו והוא נאלץ למצוא ליינאפ חדש.
בשנת 1983 הוציאה הלהקה, בהרכבה החדש, את האלבום Advantage, שיצא בלייבל מסחרי גדול (Polydor) וכלל ביטים, פידבקים ומניפולציות טייפים.



ושוב, אחרי האלבום הזה ההרכב התפרק. הפעם גם Newton החליט להתמקד בכיוונים אחרים (The Anti Group) אבל הקים מחדש את הלהקה בשנת 1988, כמובן בהרכב פרסונלי אחר.
הלהקה הוציאה בשנת 1990 אלבום באורך מלא שנקרא Buried Dreams ואני אסיים עם קטע משם ותקווה שלא נצטרך לעולם לקבור חלומות. אמן.




הודעה חשובה: למי שטרם שמע, בשבוע הבא 7/12/12, ייפתח מחזור נוסף של "הכיתה" - קורס ללימוד אבלטון לייב בהנחייתי. זה הזמן לשריין מקום. פרטים כאן.

מחשבות טורדניות

כבר שנים שאני פועלת לצד מה שנקרא "תעשיית המוזיקה". אני חושבת שהצירוף המילולי הזה לבדו מספיק כדי שנסכים שהיתה פה פעם תעשייה שלמה שעיסוקה היה ייצור מוזיקה. ייצור מוזיקה, בדיוק כך. הפעולה היצרנית שבסופה מתקבלת מוזיקה.
וכמו בכל תעשייה יש מגוון שלם של פועלים, אנשי עסקים, אנשי שיווק ועוד מקצועות כאלו ואחרים שמטרתם לייצר את המוצר , לשווק אותו, למכור אותו ובסופו של דבר להרוויח ממנו כסף.

אומרים שתעשיית המוזיקה מתה. אני חייבת להודות שאין צער בליבי על מותה בדמי ימיה. אמנם יש לא מעט נבואות שחורות על עתיד המוזיקה בעידן הנוכחי, שבו "כבר לא קונים דיסקים!" אבל אני לא פוחדת. שינוי הוא טוב והוא מביא איתו הרבה כח והמון אפשרויות חדשות שאולי ארחיב עליהם בהזדמנות אחרת, כי היום לא באתי לדבר על מותה של תעשיית המוזיקה, אלא על מותו של המוזיקאי.

לפני כשנה דיברתי עם מוזיקאי ותיק יחסית והצעתי לו לחבור אליי ולעשות קצת מוזיקה ביחד, התגובה שלו היתה, שאם אני רוצה אותו לחזרה, העלות שלו זה 500 שקל למפגש. אוקיי, הנה התנגשות חזיתית עם המציאות החדשה. נראה שהיום כולם הפכו לנגנים להשכרה, ונראה שהרצון פשוט ליצור מוזיקה, הוא רצון תמים ומיושן, לא כך?
ולא שאני חלילה מזלזלת בצורך של אנשים להתפרנס, זה דבר לגיטימי לחלוטין, אבל נראה שאני מהבודדים שעוד חושבים שיצירה לא מונעת רק משיקולים כלכליים, ושיכול להתרחש קסם כשמוזיקאים נפגשים ונותנים לאמיתות המוזיקליות שלהם חופש.

אבל האם האמת הזאת עוד בכלל קיימת? האיכות החד פעמית שהופכת מוזיקאי מיצרן ליוצר?

אני מסתכלת על מי אלה האנשים שעושים מוזיקה היום, בעידן שבו לכל אחד יש את האפשרות להקים לעצמו אולפן ביתי. הפרופיל שלהם לא שונה מזה של אנשי הייטק או אנשי עסקים. רובם של האנשים שמתהדרים בשם מוזיקאי הם לא יותר מטכנאים חסרי מעוף, יוצאי סיירת כלשהי,  שרוצים לייצר את הלהיט הבא ולעשות כסף. לתת לקהל את מה שהוא רוצה.
כולם גם  הפכו להיות מפיקים פתאום, כאילו המקצוע הזה, הכל כך חשוב, שמצריך אוזן טובה ואיזשהו חזון מוזיקלי, הפך למשהו שכל אחד יכול לעשות, כי מה הבעיה לפתוח קיובייס ולשים איזה לופ תופים?

ואולי בגלל זה כל המוזיקה עכשיו נשמעת אותו הדבר. אמנם הסגנונות קצת שונים, אבל ברמת הגימור וההפקה הכל מתיישר עם איזשהו סטנדרט נקי וחסר חיים. כמו בפרסומות שבהן אחרי עבודת פוטושופ כולם/ן נראים אותו הדבר.

איפה האהבה הפשוטה לעשייה עצמה? אולי היא נעלמה ביום שבו ילדים בני 16, בוגרי תוכניות ריאליטי למיניהן הופכים למוזיקאים ע"י הפעולה הפשוטה של "שלח" בהודעת סמס.
אבל להגיד שזו אשמת הריאליטי זה לא באמת רציני, בכל זאת, העולם כולו נשלט ע"י הקפיטליזם ואנחנו כולנו חלק מחברת הצריכה.
צורכים ונצרכים. מייצרים מוצרים ארעיים כדי שיוחלפו ע"י מוצרים אחרים שייוצרו, על ידינו או על ידי אחרים.
והצריכה הזאת, שהפכה את הכל לחסר משמעות, לא פסחה עלינו, המוזיקאים, האמנים.
גם אנחנו מוצרים וגם אנחנו חלק מבהלת הייצור, מצווים להמשיך לייצר עוד ועוד, למתג, לשווק, למכור את עצמנו למרבה במחיר (שהולך ונשחק) ובתוך כל זה, מי בכלל זוכר למה הוא עושה את זה מלכתחילה או אולי השאלה האמיתית היא למה באמת לעשות את זה מלכתחילה? לא יותר פשוט ללכת על קריירה פשוטה יותר? אפייה? נגרות? רפואה?
התפיסה לפיה מוזיקאי הוא יזם, לא חדשה, אבל היא הופכת יותר ויותר דומיננטית, רומסת כל דבר אחר שנקרה בדרכה.

"Originally I wanted to be famous like i wanted to breathe, now I just want to be rich" - גארי ניומן, 1985.

בהחלט מצב מייאש, אבל לא בלתי הפיך אני מקווה. אולי עוד תשוב רוחן של שנות ה-60 וה-70, אולי יתעורר שוב הרצון והצורך ליצור בשביל ליצור, לעשות מוזיקה לשמה.

אולי.

This Means Nothing To Me

לפני כשלושה חודשים, עת היה הקיץ בשיאו, כתבתי את הפוסט הראשון על להקת Ultravox (סימן קריאה). שם כתבתי על שלושת האלבומים הראשונים של הלהקה בתקופה שמנהיג הלהקה היה John Foxx, בשנים 1974-1979.
ועכשיו עם בוא הסתיו, הגיעה העת לשוב אל הלהקה. Foxx כבר פרש ואת מקומו בתור הווקליסט והפרונטמן של הלהקה תפס Midge Ure.
השינויים הפרסונליים הללו הביאו למה שנהוג לקרוא "the classic line-up" שכלל את:

Midge Ure - שירה, גיטרות, סינטיסייזרים.
Chris Cross - בס, קולות, סינטיסייזרים.
Warren Cann - תופים, תופים אלקטרוניים, קולות.
Billy Currie - כינור, קלידים.

שלושת האחרונים היו חברי ההרכב המקורי ששרדו לאחר פרישת Foxx.

Ure הצטרף ללהקה שבורת לב בשל עזיבתו של Foxx והצליח להפיח בהם שוב רוח חיים ושמחת נעורים ובשנת 1980 הוציאו יחד את האלבום הרביעי של הלהקה, Vienna, שהביא איתו, לראשונה, הצלחה מסחרית מסחררת.

האלבום נפתח בקטע האינסטרומנטלי (בחירה מעניינת ואמיצה לשיר פותח) שנקרא Astradyne, כמעט כולו על טהרת הסינטיסייזרים.

את האלבום הפיק Conny Plank, שגם הפיק להם את אלבומם השלישי (System of Romance) וכמובן התפרסם בין היתר בשל העבודה שלו עם הרכב הקראוטרוק המצליח, Kraftwerk (להקה שנחשבת אחת ההשפעות הגדולות על ז'נאר ה - synthpop).

עוד קטע מעניין ושונה מאד מהקטע הראשון, הוא Mr. X



בהנהגתו של Ure, אפשר לומר שההרכב שינה כיוון ופנה לקהל רחב יותר. הסינגל הראשון ששוחרר, Sleepwalk, נכנס לטבלת 40 השירים המצליחים בבריטניה!
הסינגל השני, לא הצליח לעשות זאת, אבל אז הגיע Vienna והכל השתנה, כשהוא נכנס ישירות למקום השני בטבלה!

השיר, שהושפע מסרטו של קארול ריד, The third man, נכתב ע"י כל חברי הלהקה.
לדברי Cann, מתופף הלהקה, הקטע התחיל מליין/פאד תופים שיצר על כלי שנקרא Synare, שהוא בעצם סינטיסייזר שנשלט ע"י פאדים (כמו במכונת תופים) ולא ע"י מקלדת (הכלי אגב הומצא באמצע שנות ה-70 בחברת Star Instruments).
על הליין הזה הוסיפו חברי הלהקה לחן שעבדו עליו בעבר אבל לא מצאו לו פזמון, והכל ישר נפל למקום.
את המשפט This means nothing to me, אמר Ure  במהלך שיחה "ארטיסטית" בין חברי הלהקה על המלחין Max Reger, ועזב את האולפן. כשחזר, הביא עמו את השורה מולחנת והכניס אותה לתוך השיר.

גם הוידאו קליפ שנוצר עבור השיר היה יחסית חדשני, בכך שהוא היה מעין "מיני סרט", שחקנים, עלילה, מתח, תשוקה ומה לא!

קבלו אותו!




התרומה של Ultravox לז'אנר ה - synthpop גדולה מאד.
חשוב לזכור שהחידוש בז'אנר דווקא נמצא במילה פופ ולאו דווקא במילה סינט'.
עוד לפני סוף שנות ה-70 ותחילת ה-80 היתה יצירה עשירה מאד בתחום האלקטרוני עם דגשים על סינטזה (כתבתי כבר לא מעט פוסטים בנושא). אבל התרומה של ה-syntpop היא בשימוש האלקטרוני דווקא במוזיקת הפופ.
כשזה קרה, המוזיקה האלקטרונית הגיעה סופסוף אל ההמונים. חלקה של Ultravox ברגע הזה לא ניתן לביטול.

בבריטניה של השנים האלו עולה לשלטון מרגרט ת'אצ'ר, האבטלה גואה והציבור מרגיש מנותק יותר ויותר מהשלטון. הסינטפופ מבטא בחלקו את תחושות הניכור והריקנות הללו, כשחלק מהיוצרים מגיעים ישירות מעולם הפאנק ומחפשים דרך מוזיקלית חדשה לבטא את זעמם העצור.

ומצד שני, זרם אחר בז'אנר, עם להקת "Human League" כמייצגת, תופס כיוון קליל יותר (וכלכלי יותר), עם גישה אופטימית ושירים פופיים סטנדרטיים, שמדברים על נושאים כמו אהבה ורומנטיקה.

עליהם בפעם הבאה...

צהוב

הסתיימה לה שנה ובמקביל הבלוג מתחיל את שנתו השלישית. הסתיים לו גם חודש אינטיסיבי, שבמהלכו הוצאתי ביחד עם אלינור את הספר והתסכית האלקטרוני לילדים - "סימפוניה של עיר" - סיפור עירוני עם פסקול שמושפע ממוזיקה קונקרטית (אגב, השנה מציינים 100 שנים להולדתו של ג'ון קייג', אז יצא לנו תזמון טוב בלי שהתכוונו).
אז לקחנו שבוע חופש, נמלטנו מהאספלט אל הלגונות הכחולות ובצער רב חזרנו חזרה.

בשבת הקרובה (29/9/12) אני צפויה לדבר קצת על synthpop (או electropop) והגל החדש של שנות ה-80, בערב שבו יתקלט ניב גל.
ניב הצליח לשים את ידו על אוסף תקליטים מהלייבל minimal wave ואני אתן קצת רקע, אז אם אתם נהנים מהבלוג הזה, "אנה לולו בר" בשבת הקרובה זה המקום בשבילכם!

בין שאר הדברים, אני אדבר בערב הזה על ההרכב Yellow Magic Orchestra, או בקיצור YMO, הרכב יפני שתרם רבות להתפתחות ז'אנר ה- synthpop שתפס תאוצה בשנות ה-80.

כאשר הוקמה הלהקה, אף אחד מחבריה לא היה מוסיקאי טירון והם הגיעו עם ידע לא מועט בתחום האלקטרוני. הקלידן ריוצ'י סאקאמוטו, התנסה בציוד אלקטרוני וסינטיסייזרים כמו מוג, ארפ ובוקלה החל משנת 1970 באוניברסיטה הלאומית למוזיקה ואומנויות בטוקיו. את המתופף, Yukihiro Takahashi, הוא פגש בזמן הקלטות וזה כבר היה חבר בהרכב Sadistic Mika Band (להקת ארט-רוק יפנית ידועה שהצליחה גם באנגליה). נגן הבס, Haruomi Hosono, גם הוא כבר היה לאחר שנים של יצירה שכללה התנסויות אלקטרוניות רבות עם סינטיסייזרים כמו Yamaha cs-80 ו- Arp Odyssey.
החבר הרביעי בהרכב היה Hideki Matsutake, ששמש כאסיסטנט למוזיקאי האלקטרוני Tomita (בין היתר אחראי על פרויקט הקאברים Switched on Rock , בו ביצועים חדשים לקלאסיקות רוק שנעשו בעזרת סינטיסייזרים בלבד) והגיע להרכב עם ידע לא מועט בתחום.

וכך ב-1978 חברו הארבעה להרכב אחד!
הנה אחד הלהיטים שלהם משנת 1978, מהתקליט שנושא את שם הלהקה:



כמו יפנים אמיתיים, היתה לחבורה חיבה מיוחדת לאלקטרוניקה ומשחקי מחשב, בכל זאת זה העם שהביא לנו את הדאבל קאסט, סוני פלייסטיישן ואינספור גאדג'טים אחרים. את הגישה הסופר ידידותית לטכנולוגיה אפשר לראות גם במוזיקה עם שימוש בסאונדים של משחקי מחשב ושימוש בטכניקות חדשניות יחסית לז'אנר.

במוזיקה שלהם, נהגו חברי הלהקה לסמפל דגימות ולעבד אותם בעזרת מחשב (בקטע Computer Game, למשל, בנוסף לדגימות של סאונדים ממשחקי מחשב יש דגימה של מוטיב מתוך קטע של Martin Denny בשם Firecracker).

זה קטע שלהם משנת 1979, מאלבום שללא ספק הקדים את זמנו, Solid State Survivor:



רשימת הסינטיסייזרים איתם עבדו היא חלומם הרטוב של הרבה מאד מוזיקאים (וגם אני ביניהם). בנוסף לשלושת הסינטים שציינתי למעלה היו גם מכונות תופים, סיקוונסרים ומה לא.
אחד החידושים בעבודה של ההרכב היה שהם השתמשו ב- MC-8 של חברת Roland. מדובר במיקרופרוססור שעובד עם כרטיס זכרון שאיפשר לייצר רצפים של עד 5200 תווים!!
(זה המון בכל קנה מידה ובוודאי בתקופה שבה הסיקוונסרים הסטנדרטים היו בני 8/16 תווים בלבד).
בנוסף ניתן היה לייצר מקטעים פוליפוניים בתוך הרצף וזה פתח עוד אפשרויות יצירתיות.
רולנד ייצרה בסה"כ 200 מכשירים כאלה בגלל שהיו יקרים מאד ולכן לא זכו להצלחה מסחרית, אבל חברי הלהקה בכל זאת פירגנו לעצמם אחד כזה.

העבודה עם הציוד העשיר הזה והחדשנות הטכנולוגית איפשרו ל- YMO לפתח סאונדים ייחודיים שלא ניתן היה להפיקם קודם לכן.

YMO הושפעו רבות מיוצרים אלקטרוניים של שנות ה-70 כמו Tomita וכמובן Karftwerk. לגבי האחרונים, ניסו חברי YMO להביא סאונד יותר "יפני" ופחות "גרמני" (להגדרתם) בהתייחסם למוזיקה של Kraftwerk כמוזיקה נקייה ומינימליסטית מאד ולניסיון שלהם ליצור משהו יותר "כייפי" עם דגש על מלודיות פשוטות וקליטות.

YMO היו גם הראשונים שהשתמשו במונח Techno בקטע שהקדישו לעיר טוקיו ונקרא Technopolis:




בשנת 1994, Robert Hood סימפל את הקטע הנ"ל לאלבום הטכנו המנימליסטי שלו:

זאת היתה טעימה קטנה ממה שצפוי לנו ביום שבת, אז תבואו, יהיה מסונטז!

יום שבת, 29/9/12, אנה לולו בר, רחוב הפנינים 1, יפו.
מתחילים ב- 21:30!

שנה טובה וגמר חתימה טובה!

שיהיה במזל - הילד בן שנתיים!

אני שמחה ומתרגשת לכתוב את הפוסט החגיגי הזה לכבוד חגיגות השנתיים של הבלוג.
לפני שנתיים כשעלה הרעיון לכתוב את הבלוג, חשבתי שזה יכול להיות מעניין לצאת למסע בעקבות המוזיקה האלקטרונית ושמחתי לגלות שעוד אנשים מצאו בזה עניין, עקבו ופירגנו לאורך כל הדרך.

שני הדברים החשובים שקרו בשנתיים האלו היו המסע עצמו שסיפק לי שעות רבות של מוזיקה, שאת חלקה חלקתי איתכם והחבורה המיוחדת של קוראים שהכרתי, וזה בעצם אתם!

ולכן אין דרך טובה יותר לציין את האירוע הזה מאשר לתת לכם את הבמה.

בחודשיים האחרונים אספתי את הקטעים ששלחתם לפרויקט "חוגגים שנתיים" (אני אגב עוד מחכה לכמה מכם שישלחו, אבל זה כנראה כבר יהיה בפעם הבאה..)
הרעיון היה לשלוח קטע שהמגבלה היחידה שלו היא מגבלת זמן - 5 שניות (הייתי סלחנית גם לגבי מי ששלח 7 שניות).

הוראות הפעלה:

1. הורידו את האלבום "Sonic Soup".
2. נגנו אותו במוד "Shuffle" (נגינה אקראית).
3. ספרו איך היה.

בין המשתתפים עשיתי גם הגרלה, שהתקיימה בנוכחות שלושה עדים (פיצית, שמנמן וקטני החמוד שהשגיח מתוך הארגז) והזוכה המאושר בספר "Ocean Of Sound" הוא יאיר קז!!


תודה לכל מי שהשתתף ושנזכה לשנה הבאה!

Ultravox!

ברגע האחרון של יולי התיישבתי לכתוב את הפוסט הזה. חם כל כך ואני מזיעה פה על הספה. לא זוכרת שבשנה שעברה היה כל כך חם. אולי זה בגלל שהשנה נראה שכולם מבלים את הקיץ בארצות רחוקות וקרירות ורק אני נשארתי פה בלבנט.
למרות שמזג האויר פה מזכיר לי את הודו של שנה שעברה, כשהסתובבתי לי בניו דלהי והזמן עמד מלכת בתוך אויר מלא מים, אני מתנחמת במזגן ובמחשבות על וינה.

Vienne הוא אלבומה הרביעי של להקת Ultravox, אחת הלהקות הפעילות של תקופת ה - new wave בתת הז'אנר שכונה synthpop (בשל שימוש רב שנעשה בסינטיסייזרים).
תקופת הפעילות של הלהקה חולקה לשני חלקים, החלק המוקדם בין השנים 1974-1979, בו הפרונטמן של הלהקה היה John Foxx, והחלק השני, בין השנים 1979- סוף שנות ה-80, בו פוקס עזב ו- Midge Ure, תפס את מקומו.

חברי הלהקה סבלו מחוסר יכולת לקבוע את שם הלהקה ולכן היא החליפה מספר שמות בשנתיים הראשונות לקיומה (בהתחלה נקראו Tiger Lily ואח"כ The Zips, Fire of  London, ועוד ועוד), אך לבסוף, במהלך הקלטת אלבומם הראשון, הוחלט על השם Ultravox (לצערי בלוגר לא מאפשר לי לשים סימן קריאה אחרי, אבל הוא היה חלק מהשם הזמני הנ"ל שהשתנה בהמשך פשוט ל- Ultravox).

גם שמו של הזמר, Foxx, לא היה שמו האמיתי אלא אומץ כשם במה באותה שנה יחד עם הבסיסט ששינה את שמו ל- Chris Cross (אם נצרף לזה גם את גארי ניומן מהפוסט הקודם, נראה שזה היה צו השעה לאמץ זהות חדשה).

שני האלבומים הראשונים שהוציאה הלהקה לא זכו להצלחה רבה במכירות.
הקטע שחתם את אלבומם השני, Hiroshima Mon Amour, עשה שימוש חלוצי במכונת התופים Roland Tr-77 וסימן את כניסת הלהקה לז'אנר הסינטפופ תוך עזיבה של הפאנק.

אח"כ הגיע אלבומם השלישי , Systems of Romance, אותו הפיק קוני פלאנק, המפיק של Kraftwerk.
האלבום הזה עשה שימוש יותר מאסיבי בסינטיסייזרים וגם הוא לא הצליח מסחרית, למרות הביקורות המפרגנות.

בקטע הבא מאותו אלבום, נעשה שימוש בסינטיסייזר Arp Odyssey כמקור סאונד לאלמנטים הריתמיים



בקטע Quiet Man, שוב זנחו חברי הלהקה את התופים האקוסטיים לטובת Roland TR-77, והנה התוצאה:


גארי ניומן בכבודו ובעצמו אמר שהאלבום הזה היה אחת מההשפעות היחידות שלו ואפילו הזמין את Billy Curry (כינור, קלידים) להשתתף באלבום The Pleasure Principle.
אבל האלבום הזה למעשה סיים את התקופה של Foxx  כמנהיג הלהקה, ולאחר שלושת הכשלונות הלהקה עברה משבר רציני עד שהגיע Ure והציל את מה שנשאר ממנה.


אז אמנם רציתי לכתוב על האלבום הרביעי שלהם, אבל נסחפתי אחרי הצלילים של שלושת האלבומים הראשונים ויש בפוסט הזה כבר הרבה מוזיקה. אבל אל דאגה, תמיד יש את הפוסט הבא..


אני רוצה להזכיר גם שבאוגוסט הבלוג חוגג שנתיים ומי שרוצה עוד יכול לשלוח קטע ולהשתתף בחגיגה , הנה לינק.
חוץ מזה יש גם קורס אבלטון שנפתח שבוע הבא, למי שרוצה לחזור לספסל הלימודים.

Are Friends Electric?

בשבועות האחרונים נהיינו מיודדות עם השכנים מלמטה. משפחה של פליטים שכוללת שלושה ילדים בני שנה, ארבע ושבע. ובגלל שמדובר בילדים שלא גדלים עם מחשב בבית, נראה שהם עוד מתנהגים כמו ילדים של פעם, ילדים כמו שאנחנו היינו.
זה בא לידי ביטוי בהרבה דרכים, אבל המעצבנת שביניהם היא הניסיון הבלתי נלאה שלהם לבוא לבקר. לאורך כל היום יש צלצולים בדלת וגם באינטרקום, וכשאני פותחת הם פשוט שואלים "אפשר לבוא אליכם?" ואם נגיד שאי אפשר מיד תבוא השאלה "עכשיו מה?"
זה מזכיר לי את ילדותי הרחוקה, בשנות ה-80, כשלשכנה שלי קנו מחשב קומודור 64 ואחי ואני היינו מכורים למשחק "קארטקה", ולא נותרה לנו ברירה אלא לדפוק ללא הרף על דלת ביתה ולשאול "אפשר לבוא אליכם?". עכשיו, שנים אחרי, אני מצליחה להבין עד כמה היינו בלתי נסבלים ולהתמודד עם הסירוב שלעתים קרובות הגיע מצד הוריה. אבל איך אפשר לעמוד בקסמה של הטכנולוגיה החדשה בדמות קומודור חדשני עם כונן קסטות?

ובזמן שאנחנו התדפקנו על דלתות סגורות, בעולם התחיל הגל החדש (new wave) חוגג גם הוא את אותן טכנולוגיות ומתוך געגועיי אקדיש לו סדרת פוסטים. והיום נתחיל עם גארי ניומן, שהוא התגלמותן היפה של סוף שנות ה-70 ותחילתן של שנות ה-80 המוקדמות.

אדם?

לפני שהחל ליצור תחת השם Gary Numan (את שם המשפחה הוא שאל ממודעה לשירותיו של האינסטלטור Neuman, שראה בדפי זהב) הקים ביחד עם ג'ס לידיארד (שהיה גם דודו) ופול גרדינר את להקת הפאנק Tubeway Army.




העניין הגובר של ניומן בעולם הסינטיסייזרים והשימוש המאסיבי בהם במוזיקה של הלהקה (ואח"כ שלו) הפכו את ניומן לאחד היוצרים המשפיעים ביותר בהמצאת והתפתחות ה- synth pop.
ע"י שימוש באפקטים לגיטרה, דרכם העביר את צלילי הסינטיסייזרים שלו (שיטת עבודה שחביבה עליי במיוחד), הצליח ליצור סאונד מטאלי ודיסטורשן שסיפק אווירת רוק למרות חסרונן של הגיטרות.




בשנת 1979 הוציא את האלבום The Pleasure Principle תחת השם "שלו", אלבום שזכה להצלחה גדולה והגיע לראש המצעדים.
באלבום הזה, כאמור לא היה שימוש בגיטרות חשמליות אלא עבודה חזקה מאד של סינטיסייזרים.
הבולטים שביניהם היו המיני מוג וסינטי נוסף מבית היוצר של מוג שנקרא פולימוג.
ואפקטים כמו Reverb, Phase, Flanger ועוד, הוסיפו אנרגיה חיה לצלילים המסונטזים.

הלהיט הגדול של האלבום נקרא Cars ומורגשת בו השפעה של (Autobahn (Kraftwerk.




הנה עוד קטע יפהפה מהאלבום, שמספר על אנדרויד שרוצה כל כך להיות אנושי מנקודת מבטו של האנדרויד.




האלבום הזה נחשב המוצלח ביותר של ניומן, למרות שהיה רק תחילתה של קריירה מוזיקלית שנמשכת עד היום ושירים ממנו בוצעו ע"י אמנים אחרים, למשל, Nine Inch Nails :





בקיצור, נכבשתי בקסמיו של ניומן, באוירת הניכור האופנתית לתקופה וכמובן בסטייל האופנתי שלו.
במקרה הזה, ללא ספק מדובר בחבר חשמלי.



הודעה חשובה:
מי שטרם ראה, הבלוג עומד לחגוג שנתיים, ויש לכם דרך להשתתף ולהשאיר חותם בהיסטוריה האלקטרונית. הנה פרטים.

פוסט פוסט יומולדת

נהוג לומר ששונא מתנות יחיה. אם זה נכון, אז לא צפויים לי חיי נצח.
מתנות היומולדת שלי שימחו אותי עד מאד.
שפורפרת לאייפון שתגן עליי מפני הקרינה, בירקנשטוק שישמרו לי על הגב, תיק עור ישן ומחודש שיאכסן את חפציי היקרים לליבי וביניהם שוקולד שבמקרה גם טבעוני (וטוב שכך) ודיסק שקיבלתי מתנה מאורי דרומר היקר. הוריי נתנו מזומנים שהשקעתי באפקט חדש.
וכיוון שחשבתי שזה לא יפה שאני אהנה לבד, נולד הפוסט הזה.

זה ג'ורג' קלינטון, לא אני

זה נכון שכמוזיקאית אני מתמקדת יותר בתחום הממחושב והדיגיטלי, אבל זה לא מונע ממני להנות מנפלאותיהם של אפקטיים אנאלוגיים למיניהם. הדבר הראשון שקניתי לעצמי כשהתחלתי את הדרך האלקטרונית שלי היה אפקט לופר דיליי של ליין 6 שמשרת אותי נאמנה כבר 10 שנים. מזה זמן מה רציתי שיהיה לו חבר, שיחמם אותו ואת המוזיקה שלי בימים קרים. נפלה ההחלטה והגיע הממון וכך הצטרף למשפחה ה - Tube Zipper מבית Electro Harmonix. הוא אמנם אצלי רק מאתמול אבל כבר הספקתי להתרשם ממה שהוא מסוגל לעשות. נראה שזאת תחילתה של ידידות מופלאה.





מדובר בדיסטורשן מבוסס מנורות (שתיים) עם פילטר "עטוף" (תרגום מילולי ל - enveloped filter), הנה וידאו הדגמה (אני בטח אמצע דרך לדחוף אותו לקצוות):



חפשו אותו בהופעה הבאה שלי.

ועכשיו לדיסק. דרומר כבר יוצר כאן איזושהי מסורת קטנה שבה הוא מביא לי דיסק ליומולדת וזה כיף גדול. שנה שעברה זה היה My bloody valentine והשנה קיבלתי את Merriweather post pavillon, אלבומם השמיני של Animal collective.
כבר מהשניות הראשונות של הקטע הראשון, ידעתי שזה אלבום שאני אוהב



כשנתיים לפני הקלטת האלבום, Deakin הגיטריסט של הלהקה, החליט לפרוש. במקום למצוא גיטריסט חדש החלה הלהקה ליצור קטעים כמעט ללא גיטרה ועם שימוש מאסיבי של אלקטרוניקה ודגימות. פתרון יצירתי, שהוכיח את עצמו כטוב.

חברי ההרכב באלבום זה היו: Avey Tare, Panda Bear, Geologist , על ההפקה אחראי Ben Allen.

הנה אחד הקטעים החביבים עליי באלבום (לעת עתה) שמתחיל לו בסאונד אורגן קופצני משהו ומסתיים אל תוך drone מתוק שיכולתי לשמוע עוד כמה דקות ממנו בכיף.



כיוון שלא מדובר פה בפוסט ביקורת על האלבום והלהקה, אני אמעיט במילים ואתן לכם להנות מעוד קטע אחד, הפעם שקט ורגוע. לא רצים יותר.




לעצמי החלטתי לקנות ספר (בסוף זה יצא שניים) על מוזיקה, מקווה שעוד השבוע הם יהיו אצלי ואוכל להמליץ עליהם (או לא) בקרוב.

בזאת הסתיימו החגיגות.

Keep That Vibe Alive

את הימים האחרונים העברתי בכיפוף גלים חשמליים. זאת אהבה גדולה שלי ואני לא צריכה סיבה מיוחדת כדי לשבת ולייצר צלילים מעולם אחר.אבל הפעם דווקא היתה לי סיבה והיא שביום רביעי הקרוב (30/5/12) אני ומיול דרייבר (הוא הראל שרייבר מהפוסט הקודם) מופיעים בליין הופעות אלקטרוניות חדש שייפתח בקפה החשמל אשר ברחוב החשמל, ת"א.
לאחרונה הופעתי בעיקר עם הדואו החדש שלי, Bear on a Bike, והופעת סולו שכזאת היא הזדמנות לחזור לגן השעשועים הענק שנקרא סינטזה. התגעגעתי.

ולענייננו. במסע בעקבות הסינטיסייזרים הגדולים של המאה הקודמת והיוצרים שהעיזו להתעסק עם הכלים המשונים האלה, נפגוש היום את הכרומה (Chroma) ואת הרבי הנקוק.

"When I hear a sound in my head, I'll touch the keys in a way that I think will get that sound. What comes out of the Chroma is exactly what I expect to hear. It's great because most synthesizers that have gotten into the area of touch sensitivity won't do that. With the Chroma, I have full control over the sound because it's geared to how my fingers work. And if my fingers have to compensate for a synthesizer, it's just not good enough."

"The other thing I really love about the Chroma is that or the first time here's an analog polyphonic synthesizer that allows you to choose the signal path. And because you can change the signal path, you can do things with it that aren't available on any other synthesizer. It's almost like having a different synthesizer for each different path."

 - Herbie Hancock.

הציטוט הנ"ל לקוח מפרסומת לכרומה שהופיעה בשנת 1983.

הכרומה תוכנן במעבדות של חברת Arp, רגע לפני שהחברה, שהיתה מהמובילות בתחום הסינטיסייזרים בשנות ה-70, פשטה את הרגל. בסופו של דבר חברת Fender Rhodes היא זאת שייצרה את אותו. זה היה הסינטיסייזר האנלוגי הראשון שיצא בחברה, שהתפרסמה בזכות הפסנתרים החשמליים שלה.

הכרומה הוא סינטי פוליפוני בעל 16 קולות, כאשר כל קול מיוצר ע"י אוסילטור (יצרן גל) נפרד ובדרך כלל האוסילטורים עובדים בזוגות ליצירת 8 קולות. בנוסף לכלי יש מקלדת רגישה לעוצמה, בעלת 64 קלידים, שני Arpaggiator ואקולייזר גרפי. תכנות של סאונדים בכלי היה יחסית מורכב וזאת בשל מספר מוגבל של אמצעי שליטה עבור המשתמש (כפתורים וסליידרים).
מצד שני הכרומה נחשב סינטיסייזר יציב, עם אפשרות לפיצול של המקלדת (כל חלק יכול לנגן סאונד אחר) וכן אפשרות לחיבור למחשב (נחשבת לאחת היכולות החשובות ופורצות הדרך של הכלי, היכולת שלו לתקשר עם מחשבי אפל IIe, בעזרת תוכנה ייעודית שאיפשרה יצירת סיקוונסים ושמירה של אינפורמציה, יצרה לראשונה קשר בין המחשב האישי וסינטיסייזרים אנולגיים).













למרות שהכלי יוצר לפני עידן המידי, בעזרת החיבור הדיגיטלי שלו, שתוכנן ע"י Arp ונועד לאפשר חיבור של סינטיסייזרים אחד לשני, פותחו בהמשך רכיבים הממירים מידי ל - DAC (פורמט השליטה הדיגיטלי של ארפ), וכך קיבלנו את האפשרות של שליטת מידי על הכלי.

בשנת 1983, הרבי הנקוק הוציא 3 אלבומים בהם עשה ניסיונות באלקטרוניקה והכרומה לקח חלק משמעותי בחגיגה.
שלושת האלבומים, "Future Shock" משנת 1983, "Sound System" משנת 1984 ו- "Perfect Machine" משנת 1988, הופקו ע"י Bill Laswell.





למרות ההצלחה של השיר "Rockit" מהאלבום "Future Shock" (השיר הראשון שהיה בו שימוש בסקראצ'ינג!) שלושת האלבומים הללו, לא זכו לביקורות טובות והיו שאמרו שהנקוק לא היה יותר מדי פעיל בהם יחסית ללנדסוול המפיק הדומיננטי.
אז אמרו.

לכרומה יש אתר מעריצים ובו כל מה שרק אפשר לדעת על הסינטי החשוב הזה והנה לינק.

808 - נהג הפרדות בפוסט אורח

את הראל שרייבר הכרתי לפני כשנתיים בזמן שגיבשתי את הליין-אפ לפסטיבל "מודולארי". הצעתי לו להצטרף ולהופיע במסגרת האירוע. לצערי זה לא קרה בסוף (המשטרה סגרה לנו את הערב רגע לפני ההופעה שלו) אבל לשמחתי נשארנו חברים.
למי שלא מכיר את השם, שרייבר הוא ממקימי הלייבל הירושלמי Ak-Duck וחבר בהרכבים מוג'הידין והמודלז. יוצר ומופיע בעיקר תחת השם Mule Driver ועובד בעיקר עם ציוד אנאלוגי (יום יבוא ואני אצליח לשכנע אותו ביתרונות העולם הדיגיטלי).
המוזיקה של שרייבר נעה לדבריו, בין אלקטרוניקה פחות פונקציונאלית לאלקטרו ואסיד האוס.
בשנים האחרונות הוא מפעיל את הלייבל לוס ג'ובילי, בו הוציא לאחרונה אלבום המבוסס בעיקר על ה- 808 (נושא הפוסט שלפניכם) ומכשירים אנלוגיים אחרים (עוד יצאו תחת הלייבל, מיני אלבום לדקסון פייה ואוסף רמיקסים שכולל את המודלז, יאיר עציוני ורעי אלבז).

ועכשיו אני מפנה את הבמה להראל שמתארח כאן בבלוג סופסוף לפוסט אורח חגיגי בענייני ה-808 שהוא אוהב כל כך.

"We love TR808 - It's what you need to create"
(Novamen - We Love)




ה- TR808 היא כנראה מכונת התופים המשפיעה ביותר בעולם המוזיקה ב-30 השנים האחרונות.

מכונת התופים הראשונה בהיסטוריה, הוצגה לציבור בשנת 1932 ע"י ליאו טרמין, אבי הטרמין.
בשנת 1959 יוצרו לראשונה מכונות תופים בייצור המוני ע"י חברת ורליצר, תחת השם Wurlitzer Sidemen במטרה לאפשר ליווי לאורגן. מכונות אלו הגיעו עם מקצבים מוכנים מראש ובלתי ניתנים לשינוי.
מכונת תופים בעלת יכולת תכנות עצמאית יוצרה כבר בשנת 1972 ע"י חברת Eko, כך שבעזרת מספר לחיצות כפתור ניתן היה לתכנת פריסטים חדשים. כמו כן אפשר היה להכניס לתוך המכונה כרטיס מנוקב (punch card) שהכיל מקצבים מוכנים מראש.

בשנת 1980 השיקה חברת רולנד היפנית את ה- TR808.
הייעוד המקורי של המכונה היה להיות כלי ליווי למוזיקאים בזמן הקלטת דמואים וכך לחסוך בעלויות של מתופף.
הביקורות על הכלי החדש היו צוננות. הטענה העיקרית הית שהסאונדים לא נשמעים כמו סט תופים אמיתי.
גם העיתוי לא היה מוצלח - חודשים ספורים קודם לכן יצאה לשוק linn LM1, מכונת תופים שהתבססה על סיפולים של  תופים אמיתיים ונחשבה מתקדמת יותר.
באופן כללי הדעה הרווחת בשנים הראשונות שלאחר יציאת ה- 808 לשוק היתה שמדובר בכשלון.
אבל בעוד שה- linn LM1 עלתה 5000$, ה-808 עלתה רק כחמישית מהסכום.
וכך, המחיר הנמוך יחסית וסאונדים יחודיים (כמו תוף הבס השמן שהגיע לתדרים נמוכים ביותר, הסנר הקריספי, סאונד מחיאת הכף ופעמון הפרה המזוהים) הפכו אותה לפופולארית (בעיקר בקרב מוזיקאים אלקטרונים ובז'אנר ההיפ הופ שעשה אז את צעדיו הראשונים).

הלהקה הראשונה שהשתמשה ב- 808 היתה Yellow Magic Orchestra

ובמקביל יצא בארה"ב Sexual Healing של מרווין גיי

עם השנים, ובזכות שימוש של מוזיקאים מתחומים שונים, הפכה ה- 808 לאחד הכלים החשובים ביותר בעולם המוזיקה האלקטרונית וסללה את הדרך להיווצרותם של האלקטרו והטכנו כז'אנרים מוזיקליים.
כמו שאמר חואן אטקינס "my entire career was built on 808".

אולי בגלל זה היא אחת מהמכונות המאוזכרות ביותר בשירים. ג'יי זי וביונסה, דרך קניה ווסט, בריטני ספירס, מדונה, בק וגם הרכבים פחות פופיים כמו Professor X, Novamen ועוד עשרות, כולם שרים עליה.

בשיר הבא למשל,מופיעה השורה "I'm back with an 808 cause I'm bossy"




ל- 808 יש 16 סאונדים/כלים שונים, שלכל אחד מהם מספר פרמטרים הניתנים לשינוי ויציאה המאפשרת טיפול שונה במיקס לכל כלי.
התכנות של ה- 808 (עליו אחראי מר מטסוקה מחברת רולנד) פשוט ואינטואיטיבי. בעזרת כפתור חוגה בוחרים את הכלי המבוקש.
בחלק התחתון של המכונה ישנם 16 כפתורים המייצגים כל אחד 1/16 מתיבה מוזיקלית - לחיצה על כפתור תקבע מופע אחד של הכלי הנבחר.

וכך תוכלו לתכנת את הביט של מרווין גיי בסקסואל הילינג




עד כאן דברי הראל ועכשיו לפני סיום, הנה לינק לקטע שלו שנעשה בעזרת ה- 808 וריוורב בלבד, והוקלט ביום ה-8 באוגוסט (808).
808 day jam

Arp 2600 ותקוות לנסיעה בחלל

יוקר המחייה הוא נושא שמטריד את כולנו. לפעמים נראה שלעשות סלט זאת פריווילגיה ששמורה לאנשים שלא גרים בת"א. אבל מילא אוכל, לא צריך לעשות עניין מדבר פעוט שכזה. בכל זאת יום השואה בפתח וכבר הוכח שאפשר לחיות שנים על קליפות תפוחי אדמה. מה שמטריד יותר זה העלות הלא נתפסת של כלי הנגינה המשמעותי ביותר בתולדות המוזיקה האלקטרונית. הסינטיסייזר.
אלפי דולרים נדרשים כדי לשים את היד על איזה כלי חביב שיוצר לפני עשרות שנים ובטח מצריך איזה תיקון או שניים ובהתחשב בזה שקהל הצרכנים של הכלים האלה הוא מוזיקאים, שידועים כעשירי הארץ, נראה שמישהו שם למעלה רוצה לשים סוף לאושר הממלא אותנו למשמע צליל סינוסי צלול ואנלוגי. "מהפכת הסינטיסייזר" שהתרחשה בעולם המוזיקה בשנות ה-70 התאפשרה בזכות הפיכתו של הכלי לזול ובר השגה. אז עכשיו יש מחשבים ותוכנות ונראה שהמוזיקה פורחת ומגיחה מכל פינה שבה יש שקע חשמל וזה חשוב וטוב אבל אם חשקה נפשך בסאונד אנלוגי תצטרך למשכן את חייך או לקוות שאיזו חללית תגיע ותיקח אותך מפה חזרה בזמן לימי המהפכה.

ועם התקווה הזאת בלב, הרשו לי להציג את ה - Arp 2600, סינטיסייזר סמי מודולארי שבין היתר תרם את הסאונד של הרובוט R2D2



הדגם הראשון של ה- Arp 2600 יוצר בשנת 1971 ומתכנניו הם אלן פרלמן (הבעלים של חברת ארפ) ודניס קולין. הדגם נקרא The Blue Marvin, ע"ש מרווין כהן, שהיה המהנדס הראשי בארפ באותה תקופה ובשל השימוש באלומיניום כחול במארז שלו (מצופה בציפוי העץ החביב על התקופה).

אחד היתרונות של הסינטי הזה היה בהיותו חצי מודולארי, כלומר, בנוסף ליכולות המודולאריות שלו שאיפשרו למשתמשים ליצור חיבורים לפי רצונם בעזרת כבלים חיצוניים, הוא הגיע עם כמה מודולים שכבר היו מחוברים מראש (הניתנים גם הם לשינוי) ולכן אפשר לנגן עליו בצורה מיידית ללא צורך בהבנה מעמיקה של דרך פעולתו של כל מודול (אוסילטורים, מעטפות, פילטרים וכו').
היתרון הזה הפך אותו למתחרה רציני בסינטי המודולארי moog, שאילץ מוזיקאים להזמין מודולים עצמאית לפי איזושהי סכימה ראשונית ואז ליצור את החיבורים ביניהם.
זה נשמע סינית? אתם לא לבד, מצאתי את הוידאו הבא, שמתאר את תיסכוליו של אוזי אוסבורן בעת שהוא מנסה להבין איך כל זה עובד




בדגמים הראשונים השתמשה Arp בפילטר שנרשם קודם לכן כפטנט ע"י מוג, דבר שהביא לתביעה משפטית בין החברות המתחרות והוביל לכך שבדגמים שיוצרו אחרי 1976, הוחלף הרכיב בפילטר אחר שתוכנן ע"י Arp. אבל איך אומרים, לא מחליפים הרכב מנצח, והשינוי הביא לירידה משמעותית באיכות הדגמים הבאים (Arp 2601 שיוצר בין השנים 1977-1980, למשל).

כמובן שאיכות הסאונד לא היתה תלויה רק בפילטר של מוג. Arp 2600, מורכב גם משלושה אוסילטורים (יצרני גל) שפותחו בחברה ונחשבים מאד איכותיים, כך שלמי שהבין את דרכי הפעולה של כל מודול, היתה אפשרות לייצר סאונדים מופלאים.
כמו כן הפאנל של הסינטי הזה מלא בנובים ופיידרים וזה באמת אושר גדול לאלכימאים של גלים חשמליים.

הוסף כיתוב

בעיניי יתרון מרכזי נוסף של הכלי הזה הוא המקלדת הניידת שלו שאיפשרה חופש תנועה בזמן הנגינה. אחד המוזיקאים שניצל את החופש הזה הוא היה Edgar Winter, שבנוסף להיותו קלידן מוכשר, היה גם סקסופוניסט ומתופף (לעתים חטא גם בכלים אחרים).

אני אסיים בקטע מפורסם שלו שנקרא Frankenstein, בו הוא מפליא לנגן על ה- Arp 2600, עובר לסקסופון, אז לתופים וחוזר לארפ



קשיים כלכליים (שוב) הביאו את חברת Arp לסגור את דלתותיה בשנת 1981 והפכו את הסינטיסייזרים האלה לכלים נדירים.
בעולם הדיגיטלי קיים פלאגין שמחקה את הפעולה של הסינטי הנכחד הזה, כך שאפשר לפחות להתנחם בזה. הנה לינק.

יאללה, אני הולכת לארוז, אולי זה יקדים את בואה של החללית.


***נמשכת ההרשמה לקורס אבלטון לייב

Yamaha, Blade Runner and Me

השנה היא שנת 1986. המקום: ירושלים. ילדה בת 10 מגיעה לסניף כלי זמר במרכז העיר ומתחילה ללמוד אורגן קומותיים. תוך זמן קצר ידיה הקטנות משתלטות על הקלידים, מחליפות מקצבי תופים מלאכותיים, וכף רגלה השמאלית מנגנת תפקידי בס מורכבים. יצירות מופת כמו "Love Story" של אנדי וויליאמס ולהיטים שונים של ריצ'רד קליידרמן, ממלאות את עולמה התרבותי.
ואני שואלת, מה עם איזו יד מכוונת? מילא שנתנו לי להסתובב שנה שלימה עם תספורת של אלי אוחנה שיצאה משליטה עד שלא היתה ברירה ובן דוד שלי שאל בצורה ישירה: "מיה, מה קורה עם השיער?". מילא זה, אבל אף אחד לא יכל לבוא ולספר לי על ה- YAMAHA CS 80?! כבר הייתי שם! מוקפת בציוד שלהם! איפה היה המבוגר האחראי??
אבל כמו שנהוג לומר, כנראה שהייתי צריכה לעשות את הדרך הזאת כדי להגיע לכאן.
אז את הפוסט הפעם אני מקדישה לסינטיסייזר הזה שהוא חלק קטן מהצד האחר של YAMAHA שנסתר ממני כל נעוריי.

Yamaha cs 80 יוצר לראשונה בשנת 1977 וכבר בשנת 1980 הופסק ייצורו. הוא שקל קרוב ל-100 ק"ג, דבר שהפך אותו למעט בעייתי מבחינת ניידות (אם הייתי צריכה לקחת כזה דבר להופעה, אני מניחה שהייתי מזמינה הובלה או מוותרת על הגב שלי לתמיד, מי צריך אותו?).
אם כבר התחלתי במגרעות, אז עוד דבר שהיה מעט בעייתי בסינטי הזה, הוא רגישות גבוהה לתנאי מזג האוויר ובטמפרטורות לא סטנדרטיות (נגיד, קיץ תל אביבי) הוא היה יוצא מכיוון.

via james Price

CS 80 הגיע כגירסה "קלילה" יותר של סינטי שקדם לו ונקרא GX1, שנחשב לחלומו של כל מוזיקאי בן התקופה. סינטיסייזר פוליפוני ששקל חצי טון ועלה 60,000 דולר (למרות זאת, סטיבי וונדר וקית' אמרסון לא ויתרו על התענוג והצליחו לנייד אותו בסיבובי ההופעות שלהם).

ב- CS 80, ימאהה השתמשו בטכנולוגיה שפיתחו במשך 3 שנים עבור ה- GX1 (אוסילטורים דומים, פילטרים, מעטפות ואמפליפיירים).

הפוגה מוזיקלית קטנה - קטע מפסקול הסרט היפהפה בלייד ראנר (במאי: רידלי סקוט) שיצר המלחין היווני וונג'ליס בעזרת ה- CS80. קטע יפה ועצוב כל כך



ועכשיו אפשר לדבר קצת על הדברים היפים בכלי הזה. קודם כל מדובר בכלי שמאפשר נגינה של 8 צלילים במקביל, כאשר לכל צליל יכולות להיות שתי שכבות, שזה בהחלט הרבה.

בנוסף הוא הגיע עם מקלדת רגישה לעוצמת לחיצה (aftertouch), דבר שהיה חלק ממעט מאד מקלדות באותה תקופה ובדר"כ הוזמן במיוחד.
לא זאת בלבד שהוא סיפק את האופציה הזאת, הוא איפשר גם Polyphonic aftertouch, כלומר ניתן היה לשייך את ה- aftertouch לקולות ספציפיים ולאו דווקא לכולם יחד.

בנוסף ה- CS80 הגיע עם ribbon controller, שהוא מעין רצועה שמאפשר סגירת מעגל בעזרת האצבע של המשתמש וכך שליטה על פרמטרים מסוימים נשלטי מתח חשמלי. אוקיי אז המשפט האחרון היה מאד מסובך. כדי לפשט אוסיף שבדר"כ בעזרת כזה רכיב אפשר ליצור pitchbend (שינוי בגובה הצליל).
כמובן שגם יכולת זאת היתה פוליפונית בסינטיסייזר המופלא הזה.




מי מכם שמתעסק בסינטזה ומקלדות יכול בוודאי להעריך את האפשרויות הנהדרות שמגולמות בכזאת מקלדת פלא.

היום כמובן שהסינטי הזה נחשב לפריט אספנות ועולה כמה אלפים טובים של דולרים אבל אם בכל זאת חשקה נפשכם בסאונדים קורעי הלב, רדופי האימה ויצירי המחשכים הללו אתם יכולים ללכת על גירסת פלאגין שיוצר ע"י בית התוכנה Arturia.

מוזיקאים רבים וטובים בחרו ליצור עם הסינטי הזה אבל אני בכל זאת אסיים עם וונג'ליס ובלייד ראנר




ובעניין אחר, בתחילת מאי ייפתח קורס אבלטון נוסף בכיתה למי שמתעניין ביצירה אלקטרונית. 
עוד פרטים כאן.

VCS3 ורוח הנץ

מי שנכנס אדר, כך אומרים, מרבין בשמחה ולכן החלטתי להרבות שמחה ולכתוב לכם פוסט. ומה יכול לשמח יותר מפוסט על איזה סינטיסייזר מיתולוגי? אני מניחה שהרבה דברים, אבל בכל זאת מדובר כאן בבלוג שלי ולכן אני קובעת. אז פתחתי את היום עם להקה בשם Hawkwind  וזאת הזדמנות טובה לכתוב על ה- VCS3.
בואו ניכנס קצת לאוירה:



ה - VCS3 הוא סינטיסייזר נייד וקטן שיוצר ע"י חברת EMS בשנת 1969. הגודל שלו נחשב לאחד היתרונות הגדולים שלו, להבדיל מהבוקלה והמוג שנחשבו כלים גדולים בכל קנה מידה ולכן היה מאד קשה להתנייד איתם (במקום לנסוע איתם במונית, אני חושבת שהיה קל יותר לחבר להם גלגלים ומנוע ולהציע טרמפ לעוד כמה חברי להקה).

בדומה לסינטים של מוג ובוקלה, גם הוא הגיע ללא קלידים וזה השפיע על הדרך שבה מוזיקאים בחרו להשתמש בו. בנוסף לאופציית הנגינה הקונבנציונאלית, התווספה האופציה הניסיונית וההתייחסות לסאונד כדבר רחב יותר.



קוראים יקרים, שימו לב, לפניכם פיסקה טכנית, למי שזה גדול עליו יש אישור לדלג לפיסקה הבאה.

ה- VCS3 מורכב משני אוסילטורים (רכיבים המייצרים גלים חשמליים, שהם מקור הצליל), LFO (רכיב המייצר גל בתדירות נמוכה שמשמש כמודולטור לפרמטרים מסויימים בצליל, למשל, אם יפעל על עוצמת הצליל, נקבל צליל שהעוצמה שלו עולה ויורדת במחזוריות), Envelope (מודולטור נוסף בסינטזה, בשונה מה - LFO, יוצרת שינוי לא מחזורי), פילטר LowPass,  יחידת spring reverb (רכיב שמאפשר לייצר ולקלוט תנודות בתוך פלטת מתכת, נחשב רכיב זול ולכן אטרקטיבי ליצירת אפקט reverb) ו - ring modulator.
מדובר בסוג של סינטיסייזר מודולארי, המאפשר לחבר בין הרכיבים בצורה חופשית (בדומה למוג והבוקלה).

משמאל למטה אפשר לראות את מטריצת הקישורים בין הרכיבים השונים

אחד הדברים הנחמדים ביותר בסינטיסייזר הזה, הוא הג'ויסטיק שבפאנל שמאפשר שינויים דינאמיים בכמה פרמטרים במקביל בצליל בזמן נגינה, והוא אחד מאמצעי השליטה החביבים עליי (געגועיי לקונסולת המשחקים אטארי).

בסינטי הזה השתמשו מוזיקאים רבים (בריאן אינו, פינק פלויד, the Who, Jean-Michel Jaar ועוד רבים וטובים) אבל כאמור, היום אני עם Hawkwind, אז הנה עוד קטע שלהם לסיום (מבטיחה פוסט עתידי שמוקדש רק להם):



אגב, אם למישהו במקרה יש VCS3 אחד כזה ואין לו מה לעשות איתו, אני כאן לעזור.


*** ביום חמישי הקרוב 15/3/12, יש הופעה של Bear on a Bike ברוגטקה (יצחק שדה 32, ת"א), יהיו גם Farthest South ו - Tome, ואתם מוזמנים.

חומר תעשייתי

לפני כשנה בערך ראיתי סרט תיעודי, שעוסק בזוג שהחליט לצאת למסע שבסופו שני בני הזוג ייראו אותו הדבר. לתהליך הזה הם קראו Pandrogeny, והאג'נדה שלהם, היא שהאדם צריך לשאוף למצב שבו אין לו מיניות ברורה ומוגדרת. כדי לממש את החזון שלהם, הם החלו בסדרת ניתוחים פלסטיים בזה אחר זה. באיזשהו שלב הבחורה מתה (משהו שקשור לסמים, למרות שלא נאמר במפורש בסרט) והבחור המשיך במסע בנבכי הכירורגיה הפלסטית לבדו.

בני הזוג לאחר עוד מפגש מעניין עם סכין המנתחים

ובכן, למה אני מספרת לכם את סיפור האימים הזה? קודם כל אני מאמינה שכשמשתפים יותר קל להתמודד (יש לי רגישות מיוחדת לניתוחים פלסטיים, כך שהסרט לא היה לי קל לצפייה) וגם בגלל שהבחור המדובר הוא Genesis P-Orridge, ממייסדי להקת Throbbing Gristle הבריטית ולימים סולן Psychic TV.





הלהקה Throbbing Gristle הוקמה בשנת 1976 בבריטניה, ולמעשה נוצרה מתוך קבוצה פרפורמנס בשם COUM Transmissions (שזכתה לשם התואר המפוקפק "הורסי הציוויליזציה"). הלהקה כללה את:

Genesis P-Orridge
Cosey Fanni Tutti
Chris Carter
Peter "Sleasy" Christopherson

(נאלצתי להפריד אותם בשורה, כי אם לא, כל השמות היו מתבלגנים פה, מדהים שעוד לא נמצא לזה פתרון בימים שאפשר לשכפל בני אדם, או לפחות להפוך אותו לבנאדם אחר לגמרי).

הלהקה, שבין היתר קיבלה את הקרדיט על המצאת הז'אנר "אינדסטריאל", נודעה לשמצה בחוגים מסויימים בשל ההופעות החיות שלה, בהן הציגו בין היתר, חומרים פורנוגרפיים, תעמולה נאציים, חומרים נוצריים קיצוניים ועוד מוטיבים מהצד האפל של האנושות.

במילים שלהם אפשר לומר שהם חיפשו אחרי "בידור דרך כאב", אך למרות אלמנט השוק וזעזוע הקהל, שהשתמשו בו בהופעות, היה בדבר גם תזכורת למאזין שהדברים הקשים האלה, הם חלק מהעולם שבו אנו חיים ולא אלמנטים חיצוניים לו.


בנוסף, חברי הלהקה לא ראו עצמם מוזיקאים, וקראו תיגר על גישות הרמוניות שלתפיסתם, הן דרך מתוחכמת לפתח שליטה על אנשים. זה גם מסביר את הצורך לזעזע את הקהל - הזעזוע מרעיד את התפיסות המושרשות שלו ומעורר אותו לחשיבה עצמאית.

TG העדיפו להשאיר את היצירות שלהם לא גמורות לגמרי, מתוך כוונה למצות את האפשרויות והפוטנציאל הגלום בהם להשתנות, לאפשר לרעיונות חדשים להתפתח, ליצור הקשרים אחרים ועוד.
מתוך הגישה הזאת קל להבין מדוע ההופעות שלהם היו כל כך שונות מהאלבומים שהוציאו. הופעותיהם היו מאולתרות לחלוטין, נותנות מקום ליצירה רגעית אמיתית המגלמת בתוכה את המקום בו נמצאים חברי הלהקה באותו רגע נתון.
לדבריו של ג'נסיס:

Our sound is describing our collective and individual emotions and visions. And the sound that came from what we thought and saw … was second. Because that sound is completely inseparable from the way we felt at any given moment, which is why we did so much live, and why so much happened live. Whatever happened live was exactly what was going through us all at that time… And you can’t imitate that or mimic it or copy it

גם הטקסטים של השירים היו ברובם מאולתרים על הבמה, ואלו שלא, עברו תהליך של פירוק בשיטת ה - cutup technique (ג'נסיס הושפע רבות מוויליאם בורוז ואלן גינסבורג)

מבחינת כלים אלקטרוניים שבהם השתמשו, היו הרבה כלים תוצרת בית כמו גם אפקטים בהרכבה שבנו לבד, סינטיסייזרים, ושימוש מאסיבי בטייפים להקלטת דגימות (רעשים תעשייתיים בשפע).

בגלל שבמקרה של Throbbing Gristle העיקר הוא ההופעה החלטתי לא לשים קטעי אולפן שלהם אלא הופעה באורך מלא אז זה הזמן להישען אחורה, להדליק את הרמקולים ולהנות.

זאת הופעה משנת 1980, שנה מאוחר יותר הלהקה התפרקה.

משחקי קלפים

דילמות. לעתים נראה לי שכל החיים שלי הם רצף בלתי נגמר של דילמות והחלטות. מהדברים הקטנים ביותר, כמו איזו טחינה לבחור במכולת (למרות שיש רק שני סוגים ואחד מיוצר בחברה שאני לא קונה את מוצריה) ועד הדברים הגדולים (למרות שאני בכלל מאמינה שאת ההחלטות הגדולות באמת אנחנו לא ממש לוקחים, אלא הן קורות מעצמן במהלך הדרך).
את חוסר היכולת שלי להחליט אני בדר"כ מייחסת לעובדה שברוב המקרים אני מוצאת אמת בכל אחת מהאפשרויות ומאמינה בה באותה עוצמה. ואולי זה קשור בכלל לאסטרולוגיה ולהשתייכותי לילידי מזל תאומים הידועים כחצויים בדעתם.
כך או אחרת, זה המצב ובחוגי חבריי הקרובים כבר זכיתי לכינוי "הנטחנת".

דילמות יצירתיות גם יש בשפע וכשהן מגיעות בשילוב של לחץ של זמן, האומן המצוי עלול לקחת החלטה לא בהכרח נכונה, או נכונה פחות עבורו שתשפיע על היצירה. ובכן אל דאגה, חברים יקרים, בריאן אינו וחברו פיטר שמידט (צייר בריטי) חשבו על זה עוד בשנות ה-70 ויחד יצרו את קלפי Oblique Strategies.

את שיטת הקלפים, המציאו השניים במהלך עבודה על האלבום
"(Taking Tiger Mountain (by strategy" שיצא ב- 1974 ושמידט אחראי על החלק הגרפי שלו

הנה קטע מהאלבום:




בריאן אינו המשיך לעבוד עם הקלפים בכל האלבומים שהגיעו אח"כ. בראיון בשנת 1980 מסביר אינו איך התפתח הרעיון של "קלפי הוראות" או יותר נכון "קלפי רעיונות" שכאלה. לדבריו,
ה- Oblique Strategies התפתחו מכך שהיה במספר מצבי עבודה בהם הלחץ - בעיקר באולפני הקלטות - גרם לו לשכוח במהרה שיש דרכים אחרות לעבוד, ויש דרכים פחות ברורות מאליהן להתמודד עם בעיות, שהיו מהרבה בחינות מעניינות יותר מהדרך הישירה והמתבקשת באותו מצב. כשאתה בפאניקה, אתה נוטה לבחור את הגישה הברורה והמקובלת מתוך תפיסה שהיא תניב את התוצאות הטובות ביותר אבל זה לא בהכרח נכון. זאת פשוט הדרך הצפויה וככל הנראה, המהימנה ביותר.
תפקידם של הקלפים במקור היה להזכיר לו את קיומן של גישות אחרות ואפשרויות שונות להתמודד עם המצב וכך לקבל החלטה אחרת, פחות ברורה מאליה ויצירתית יותר.



** בקטע הנ"ל פיל קולינס משתתף כמתופף.

האסטרטגיה הראשונה שאינו כתב היתה "כבד את הטעות ככוונה נסתרת", ויחד איתה אסף עוד כ-20 אסטרטגיות אחרות. בנפרד ממנו עבד שמידט בשיטה דומה וכתב לעצמו הערות במחברת (בהתייחסות טיפה שונה, היות ועסק בציור), כאשר הראשונה בהן היתה "האמנם היתה זאת טעות?"
כמובן שההתרגשות לגלות ששניהם עובדים באותה שיטה ועוד חושבים על אותם דברים כאסטרטגיות, היתה גדולה מאד והשניים החלו לחשוב על דרך להפוך את השיטה שלהם לנגישה עבור יוצרים אחרים וכך נולדה לה חפיסת הקלפים, שיצאה עד היום כבר בארבע מהדורות.

בשנת 1975 נכנס אינו שוב לאולפן ההקלטות במטרה להקליט אלבום סולו, וכחלק מאווירת הניסיוניות, הוא הגיע ללא שום חומרים מוכנים.
לאחר ארבעה ימים בהם לא הצליח ליצור דבר, פנה אל חבריו הקרובים ביותר, הקלפים, וכדרך נס מצא עצמו מתמלא ברעיונות חדשים ורעננים וכך נולד האלבום Another Green World



בהוראות השימוש של הקלפים, רשום שניתן להשתמש בהם בדרכים שונות. או לרפרף בהם לפעמים ולתת להנחיות שלהן להיות נוכחות במחשבה כל הזמן או לשלוף קלף אחד מהערימה בכל פעם שיש דילמה שדורשת פתרון. במקרה השני, אינו ושמידט מדגישים שצריך להתייחס לקלף שיצא בכבוד וברצינות גם אם זה נראה לא הגיוני באותו רגע (אין כמו קשיחות).

מי שנדלק על הרעיון יכול לרכוש חפיסת קלפים כאלה דרך האתר הזה, וברגע שקניתם, תביאו לראות.

(מוזיקת) אוירה חורפית

קיבלתי משימה השבוע לארגן סופסוף פינת מוזיקה בסלון. כבר שנים שאני שומעת מוזיקה בחדר העבודה שלי, עם הרמקולים המפנקים שלי ובשקט שמאפשר לי להקשיב. כי אני מאלו שמקשיבים. לפני שנים עוד חשבתי שאני יכולה כמו כולם לשים איזה דיסק ברקע וללכת לישון אבל לצערי זה אף פעם לא עבד בשבילי. לא הצלחתי מעולם להירדם לפני שהדיסק הסתיים וגם הסתיימה לה רצועת הבונוס שתמיד הפתיעה אותי אחרי כמה רגעים של שקט בסוף אלבום. כזאת אני. למדתי לקבל את זה שאני לא בנאדם של מוזיקת רקע. אני יותר בנאדם של שקט ברקע, מפתיע ככל שזה יישמע.

בהמשך לפוסט הקודם וכעוד פוסט בסדרה על אלקטרוניקה בשנות ה-70, הנה קצת על אלבומו של בריאן אינו "מוזיקה לנמלי תעופה" משנת 1978. אלבום שנוצר מתוך כבוד למוזיקת הרקע ולימים הפך לנקודת ציון משמעותית בהתפתחות האמביינט.
הרעיון לאלבום נולד במוחו של בריאן לאחר שבילה שעות בנמל תעופה בגרמניה והוטרד מהסביבה הסונורית חסרת ההשראה בנמל (בהחלט אפשר להשתגע מהדברים האיומים האלה שאנחנו נאלצים לשמוע בעת שיטוט בדיוטי פרי, כאילו מישהו רוצה להעניש אותנו על זה שאנחנו יוצאים לחופש).




האלבום מכיל 4 רצועות ששלוש מהן הולחנו ע"י אינו ואילו הראשונה (1/1, לעיל) הולחנה ע"י רוברט וויאט ורט דייויס.
באלבום השתמש אינו במספר לופים מוקלטים על טייפ, שחזרו על עצמם כשבכל הופעה שלהם תפקידים אחרים נכנסים ויוצאים וכך יוצרים עושר אל מול מינימליזם.
חשוב לציין, שהיצירה כולה תוכננה להיות אינסטלצית סאונד שרצה בלופ ויוצרת כל פעם רגעים חד פעמיים, שמתקבלים ממספר קטן יחסית של לופים וסאונדים אחרים.

ברצועה הראשונה (1/1), השמיע במקביל שני לופים של פסנתר שאין ביניהם שום קשר, כך שנוצר שילוב מעניין בקטעים מסוימים, אותם חתך והאט לקבלת היופי הזה.

וזה הקטע 1/2 - פסנתר וקול:




בריאן אינו כתב הסבר יפה על הז'אנר החדש הזה ועל התפיסות המוזיקליות שלו בטקסט הפנימי של האלבום. בדבריו הוא מייחס את "המצאת" הקונספט של מוזיקת רקע לחברת Muzak שהפיקה מוזיקה שנועדה להיות מושמעת בסביבה מסוימת, למטרה מסוימת, כמו מוזיקת המעליות הידועה לשמצה. מה שעשתה מיוזק, היה לקחת שירים ונעימות פופולאריים ולהקליט אותם בצורה קלילה יותר (אני מניחה שכולם מכירים את המונח מוזיקת מעליות, אז אני לא ארחיב). הבעיה בזה היתה לדעת אינו, היא שהרבה מאזינים ומלחינים התרחקו והסתייגו מהרעיון של מוזיקה כרקע לסביבה בגלל שהם קישרו אותה בלעדית למיוזק.
לא כך אינו. כדי להבדיל את עצמו ממיוזק וחברות דומות שייצרו מוזיקה מהסוג הזה, הוא החל להתייחס למוזיקה שלו כ"מוזיקת אמביינט". והנה נולד ז'אנר.




המטרה שלו, לדבריו, היתה ליצור קטלוג קטן של קטעים שיתאימו לכל מיני סוגים של אוירה ומצבי רוח.
להבדיל ממוזיקת רקע רגילה, שבה יש השטחה של המציאות,תוך ביטול של כל אי ודאות, מוזיקת האמביינט להגדרתו, מדגישה את המורכב והמופשט. את המרומז והבלתי ברור ומטרתה להגביר את הרוגע ואת מרחב המחשבה.

ואסיים בציטוט מאותו טקסט:

Ambient Music must be able to accomodate many levels of listening attention without 

enforcing one in particular; it must be as ignorable as it is interesting

החיים כלולאה אינסופית? - פוסט אורח

את השנה החדשה פה בחדר אני פותחת בפוסט אורח. זה משהו שרציתי לעשות מזה זמן מה והנה נוצרה ההזדמנות. האורח היקר שלי הוא יאיר עציוני. את יאיר הכרתי לראשונה לפני כשנתיים, עת שקדתי על הפקתו של פסטיבל "מודולארי" השני (שלא יצא בסוף לפועל בשל בעיות טכניות, כגון, מציאת מקום הולם).
יאיר, יוצר אלקטרוני ותיק, בעלים של הלייבל False Ind, פעיל בכמה הרכבים וחוטא גם בנגינת בס, אירח אותי לא פעם באירועים שאירגן והנה הזדמנות טובה לארח בחזרה.
קבלו את מר עציוני!


רוק מתקדם, קינג קרימזון ורוקסי מיוזיק, לא היו מעולם התפריט המוזיקלי שלי. בשנה האחרונה זה השתנה מעט. גיליתי את המוזיקה הפארנואידית של פריפ והפרויקט המתמשך שלו עם קינג קרימזון והתאהבתי אבל לא התכנסנו כאן לכתוב פוסט שעוסק בקינג קרימזון, אלא באלבום שהקליטו יחד רוברט פריפ ובריאן אינו ושמו "נו פוסיפוטינג". כמו הרבה אלבומים פורצי דרך משנות השבעים, השילוב של מסורת רוק בריאה, טכנולוגיה שמגיעה למיצוי (מיקסרים, אפקטים וטכניקות הקלטה משופרות) ויוצרים שמנסים לשנות קונבנציות, הוביל יצירה מעניינת ודחוסה שלוקחת רעיונות אקדמיים ותיאורטיים אל הספירה הציבורית ותרבות ההמונים. החיבור בין שני היוצרים הללו (פריפ ואינו, מ"ד) הוליד מספר אלבומים, אבל "נו פוסיפוטינג" הוא המעניין מכולם, לדעתי.



בשנת 1973 בריאן אינו הזמין את רוברט פריפ אל האולפן הביתי שלו. שניהם כבר היו מוכרים כמנהיגי להקות רוק מתקדם (מי יותר ומי פחות). באותו סשן פיתח פריפ שיטה, שמאוחר יותר קרא לה "Frippertronics":
שני מכשירי טייפ דיליי המחוברים אחד אל השני, בצורה כזאת שסאונד שהוקלט על ידי המכשיר הראשון, מנוגן בהמשך ע"י המכשיר השני. היציאה של המכשיר השני נשלחה חזרה למכשיר הראשון. הסיגנל הראשון ממשיך להתנגן כאשר בכל פעם ניתן להוסיף לו עוד סיגנלים. זמן הדיליי נקבע ע"י המרחק בין שני המכשירים.
בעזרת הטכניקה הזאת יצר פריפ שכבות על שכבות של תפקידי גיטרות כשבריאן אינו עסק יותר בעריכה של הקטע.

הקטע השני שנכתב בשיטה דומה, כשנה מאוחר יותר, באולפן של ג'ורג' מרטין נקרא "נערות צלב הקרס" (בגלל תמונה פורנוגרפית שמצא פריפ באולפן).

פריפ לא המציא את השיטה. עשו את זה קודם, אבל פריפ הביא את הטכניקות האקדמיות הללו להמונים.
פריפ, שהיה ידוע בסגנון ההופעה המוזר שלו (בקינג קרימזון תמיד ישב בחושך בפינה) המשיך לשכלל את ה"פריפרטוניקס" ושיחרר עוד מספר אלבומים באותו סגנון.
לפני כמה שנים שוב שיתפו השניים פעולה באלבום אמביינט מקסים אבל ללא פריפרטוניקס.


הנה עוד מהשת"פ בין אינו לפריפ:




בריאן אינו שיחרר כמה שנים מאוחר יותר את האלבום פורץ הדרך "מוזיקה לנמלי תעופה", שיצר את המושג "אמביינט" ועל כך אולי בפעם אחרת.

ובכל זאת, טעימה ממנו, נסו אותה בבן גוריון:




וזאת הזדמנות נפלאה להזמין לערב אילתור מבית היוצר של יאיר עציוני וככל הנראה גם בהשתתפותי - 14/1/12 21:00 , באנה לולו (רחוב הפנינים ביפו)