מה שהיה הוא שיהיה

והנה הגיע סוף השנה ואמרתי לעצמי שזה לא יהיה בלוג סיכום שנה, בכל זאת, אני מעריכה שכולנו נאלץ לקרוא ולראות עשרות כתבות בנושא (הדבר היחידי שאני מחכה לו בקוצר רוח זה "סיכום עולמי" שזאת ללא ספק אחת הפינות היותר מוצלחות בטלויזיה).
ומה הטעם בכל הסיכומים האלה? ככל שהשנים עוברות נראה שאפשר לומר די בבטחון שמה שהיה הוא שיהיה, והוא גם מה שעכשיו. חזרה אינסופית של התרחשויות שמצטברת בסופו של דבר לרעש שאין ממנו מנוס או מנוחה. ובמילים מוסיקליות Feedback.

פידבק, מה שנקרא בעברית היזון חוזר, הוא מצב שבו סאונד שנוצר ע"י תהליך מסוים, מזין מחדש את אותו תהליך ובכך יוצר מעין לולאה. הלולאה הזאת גורמת "להצטברות" של סאונד, כך שהוא הופך במהירות ליותר חזק ויותר גבוה (וכמו שאומרת הסיסמא הידועה, גם יותר מהר).
דוגמא טובה היא הציפצופים החדים שנשמעים לא פעם בהופעות חיות (ציפצופים שאחריהם תמיד אני נזכרת שחבל שעוד לא עשיתי ביטוח אובדן שמיעה). התופעה נגרמת כאשר המיקרופון קולט את מה שיוצא מהרמקולים, שמיד מגבירים את אותה האינפורמציה ושוב נקלטים במיקרופון, וכך בלופ אינסופי.

אבל למרות ההקשר השלילי, בכל זאת, פידבק יכול להיות גם טוב ובשנות ה-70 הפך לאחד מסימני הזיהוי של המוסיקה הפסיכדלית והאלקטרונית שהתפתחה בשנים אלו.
הראשונים שרשמית השתמשו בו בהקלטות היו הביטלס בשתי השניות הראשונות של השיר I feel fine משנת 1964.




אחריהם היו טובים ורבים (ועדיין יש) שקצרה היריעה מלהזכיר את כולם.
את הפוסט הזה אני אקדיש לאלבום שיצא ב-1975 וכולו עשוי מפידבקים של גיטרה - Metal Machine Music של לו ריד.

האלבום הזה נולד, ככל הנראה, בגלל התחייבות של לו ריד לחברת התקליטים על הוצאת אלבום. משהו שהתחיל בתור בדיחה או אקט של מחאה. כך או אחרת, ישב לו ריד עם הגיטרה שלו וסוללת אפקטים מול המגבר ויצר פידבקים ללא הכרה. אחר כך  ביצע מניפולציות של שינוי מהירות וקיבלנו את מה שלימים נחשב אחת מנקודות הציון בהתפתחות מוסיקת הנויז.




באלבום אין שירים של ממש וגם לא מבנה הרמוני או מלודי כלשהו. רעש טהור ומזוקק. ריד עצמו ראה בעבודה שלו המצאה של מוסיקת המטאל וגילומה המושלם.

כמובן שהדעות לגבי האלבום לכשיצא היו חלוקות וברובן שליליות והוא כיכב בכל מיני רשימות מסכמות של אלבומי הרוק הגרועים ביותר שנוצרו אי פעם.
חלק מהקונים של האלבום החזירו אותו לחנויות מתוך מחשבה שהדיסק פגום ולכן המוסיקה נשמעת ככה.
מצד שני, היו גם כאלה (בודדים) שראו את הגדולה והחדשנות שבו וציינו לטובה גם את קריאת התיגר של ריד על מוסיקת הרוק ויושרו המוסיקלי.

הנה הקטע האחרון באלבום, שמסתיים בלמעלה משתי דקות של לופ קצרצר, שחוזר על עצמו בצורה מדיטטיבית.




ריד הושפע רבות באלבום זה מיוצרים כמו Lamonte Young, ואחרים שהיו ממייסדי ז'אנר ה- drone (עליו בהרחבה בפוסט נפרד).

ואסיים בברכת שנה טובה לכולם ושיר קצרצר באותו עניין אבל באוירה שונה משהו:





***** בסוף ינואר ייפתח קורס אבלטון נוסף ב"כיתה", זה הזמן לשריין מקום *****

אוטוסטרדות

סופסוף מצאתי רגע לכתוב את הפוסט הזה. בימים האחרונים אני נוסעת ללא הפסקה. ת"א - חיפה - ת"א - כברי - עכו - נהריה - ת"א - חיפה - ת"א - ירושלים - ת"א - נתניה - ת"א - חיפה - ת"א ובנוסף איזו גיחה קטנה למודיעין. רק מלכתוב את זה אני עייפה, וכל זה בתוך שבוע אחד בלבד!

ואחרי כל הנסיעות האלה, אני יכולה להגיד שעכשיו אני ערוכה ומוכנה לכתוב על האלבום הרביעי של להקת Kraftwerk בשם Autobahn.

אי אפשר לדבר על מוסיקה אלקטרונית של שנות ה-70 בלי להקדיש לפחות פוסט אחד ללהקה הגרמנית הזאת, שתרמה כה רבות למהפכה האלקטרונית של התקופה.
את הלהקה הקימו פלוריאן שניידר (חליל, סינטיסייזר) וראלף הוטר (סינטיסייזרים ואורגן) לאחר שהכירו בתור סטודנטים בדיזלדורף, גרמניה.

האלבום אוטובאן יצא בשנת 1974, אבל קדמו לו שלושה אלבומים אחרים, הראשון מביניהם, Kraftwerk, יצא בשנת 1970 ואחריו הגיע גם Kraftwerk 2. שני האלבומים הללו היו אינסטרומנטלים לחלוטין והמוסיקה בהם השתלבה בטבעיות בסצינה הקראוטרוק המתפתחת והרוק האקספרימנטלי.

הנה הקטע הפותח את אלבומם הראשון:



אפשר לשמוע את השימוש הכבד באפקטים על הכלים הקונבנציונליים הלא מעטים שהוקלטו לאלבומים אלו. ולאחר ההלקטות נעשו גם מניפולציות אודיו (חיתוך, הדבקה, שינוי מהירות ועוד) שהיו מאד פופולאריות בשנות ה-50 וה-60 בז'אנרים "מחקריים" וניסיוניים וסופסוף מצאו את דרכן אל המוסיקה הפופולארית.

האלבום השלישי של הלהקה, Ralf und Florian, יצא ב 1973 לאחר שהצטרף להרכב וולפגנג פלור (תופים אלקטרוניים) ובו התחיל להתגבש הסגנון היותר מוכר של הלהקה - שימוש ביותר סינטיסייזרים, מכונות תופים ובווקודר (אין כמו שירה בקול של מחשב, כמה שזה שחוק, ככה זה אהוב, אפילו בימינו אנו).


ואז הגיע Autobahn ואיתו הפריצה הגדולה של ההרכב.
האלבום הוא אלבום הקונספט הראשון של הלהקה, והקונספט הוא להעביר את התחושה של נסיעה באוטוסטרדה. תחושה משתנה במקטעים שונים (מנסיעה בכבישים עמוסים, לחץ ובלאגן לנסיעה ביום שישי אחה"צ כשיהודית בן יעקב מגישה את תוכניתה "כאן, שם ובכל מקום").

האוטוסטרדה אליה מתייחס שיר הנושא היא A 555 המחברת בין קלן לבון ונחשבת האוטוסטרדה הראשונה שנסללה אי פעם.

אמנם הקטע עבר עריכה משמעותית כדי לקצרו שיתאים למצעדים ברדיו, אבל הנה כאן לפניכם הקטע המלא:

באלבום הזה יש לנו מוסיקאי נוסף שמצטרף להרכב על גיטרה וכינור - קלאוס רודר.

לקראת האלבום הצטיידה הלהקה בצעצועים חדשים וביניהם המינימוג שצלילו מוכר לכל מעריצי הלהקה, Arp Odissey וסינטיסייזר EMS Aks. בנוסף הרבה מהסאונד הייחודי שלהם נוצר מכלים בתכנון אישי ובבנייה עצמאית.

בשיר הנושא יש שימוש בשירה דרך ווקודר וגם בשירה נקייה, אך יתר האלבום אינסטרומנטלי.

חשוב לציין שאת הסאונד הייחודי של הלהקה הרבה מייחסים למפיק ומהנדס הסאונד שלה, Konrad "conny" Plank, שעבד עם הלהקה על ארבעת האלבומים הראשונים שלה (אוטובאן היה האחרון שבו לקח חלק). עם ההצלחה העולמית של הלהקה, הם בנו לעצמם אולפן עצמאי ולא נדרשו עוד לשירותיו. פלאנק, אגב, עבד גם עם הרכבים אחרים שהשתייכו לקליקת הקראוטרוק כמו Neu!, Can , ואחרים וכמובן שהעבודה עם קרפטוורק הפכה אותו למפיק מבוקש.

מעבר לשיר הראשון שעוסק בכבישים ונהיגה, שאר הקטעים סובבים סביב מוטיב אחר והוא "הלילה", כאשר כל קטע מורכב מהקדמה ומקטע אחד מרכזי.

הנה הקטע "חצות":




אני אסיים בזה, למרות שיש עוד הרבה מה לכתוב על הלהקה וגם המון דברים טובים לשמוע. כמובן שיהיה לפוסט הזה המשך בהמשך, אבל בינתיים זוהי עוד חתיכה קטנה בפסיפס של המוסיקה האלקטרונית בשנות ה-70.

אוצר של תפוחי כסף

יש משפט ידוע שאומר "מכל תלמידי החכמתי" ואני חייבת להסכים. במהלך השנים האחרונות, בהן אני מעבירה חלק לא מבוטל מזמני בלהעביר את הידע לדור הבא, מצאתי את עצמי לא פעם ולא פעמיים לומדת לא מעט. בהקשר הזה אני רוצה להודות לסטודנטית שלי, גלי, על כך שהעלתה מהאוב את ההרכב Silver Apples והנה הם זוכים לפוסט בחדר.
הפוסטים בחדר עוסקים בתקופה האחרונה בהרכבים ויוצרים שעשו מהפכה בתפיסה של המוסיקה האלקטרונית כחלק בלתי נפרד מהמוסיקה הפופלארית בכלל וברוק בפרט ולמרות שהתחלתי בשנות ה-70, אני מרשה לעצמי לעשות גיחה קצרה לסוף שנות ה-60, ללהקה שהקדימה במעט את מה שייקרא בהמשך קראוטרוק, או במילים אחרות ופשוטות, רוק משולב עם מוסיקה אלקטרונית (לעתים ניסיונית).

Silver Apples, צמד שכלל את המתופף דני טיילור וסימאון קוקס, שנודע יותר בשם Simeon, איש האלקטרוניקה שחלש על סט מרשים למדי של מכשירים אנלוגיים, לסט הזה אגב, ניתן השם The Simeon על שם יוצרו.



הכלי המפורסם שאיתו עבד סימאון (או אולי סיימון?) הורכב מ- 12 אוסילטורים (יצרני גל), אסופת פילטרים, טלגרף, ציוד מעבדה וגרוטאות אלקטרוניות נוספות. כדי לנגן על הכלי, היה צריך סימאון להשתמש, בנוסף לעשר אצבעותיו, גם במרפקיו וכפות רגליו, כך שלנגן על הכלי היתה פרוצדורה לא פשוטה (מחזק את התחושה שלי שיוגה זה דבר מאד חשוב).

האלבום הראשון של הלהקה יצא בשנת 1968 ונשא את שמה. מתוכו הסינגל הראשון בשם Oscillations (ראו לינק בפסקה הקודמת) זכה להצלחה במצעדים (ובצדק).
אחריו הוציאה הלהקה בשנת 1969 את האלבום השני שלה בשם Contact שהיה האחרון שיצא תחת הלייבל KAPP Records.




אחת הסיבות לכך שהלייבל החליט לא להוציא חומרים נוספים של הלהקה (אלבום שלישי הוקלט בשנת 1970 ולא יצא תחת הלייבל) היתה מספר תביעות משפטיות מצד חברת התעופה Pan Am שעטיפת האלבום Contact נתפסה בעיניה כפוגענית.
העטיפה החיצונית מראה את חברי הלהקה בתוך תא טייס באווירה מאד פסיכדלית שמין הסתם קושרה לשימוש בסמים והעטיפה הפנימית מראה הריסות של מטוס ובתוכן יושבים חברי הלהקה ומנגנים בבנג'ו. הנה שני האימאג'ים כאן לשיפוטכם..

וכך, כשנותרו בלי לייבל, למעשה הסתיים החלק הפעיל הראשון של הלהקה.

דבר שתמיד מעורר תהיות כשדברים חדשים מגיחים לעולם, הוא איך לעזאזל הם הגיעו לזה??

בדרך כלל קשה מאד להתחקות אחרי הלך המחשבה שהביא ליצירה החדשה אבל במקרה של תפוחי הכסף סימאון נותן הסבר די פשוט:

הוא נהג לנגן בעזרת הכלי המיוחד שלו בזמן שהשמיע תקליטים של מוסיקה קלאסית ובעצם להוסיף להם תפקיד אלקטרוני מאולתר. יום אחד כשהיה שיכור, החליט לשים תקליט של מוסיקת רוק והנה נולד ז'אנר מוסיקלי חדש! מזל טוב!

תפוחי הכסף היו  נקודת ציון משמעותית בפתיחת "מהפכת הסינטיסייזרים" של שנות ה-70, ולמרות שנותרו לא פעילים עד אמצע שנות ה-90, הם היוו השראה גדולה ליוצרים שבאו אחריהם.

באמצע שנות ה-90 הלהקה התאחדה לאחר שלייבל גרמני הוציא מחדש את שני האלבומים שלהם. להרכב האיחוד הצטרף מוסיקאי נוסף בשם Xian Hawkins . בשנת 1998 הוציאה הלהקה את האלבום השלישי (והגנוז) שלהם שהוקלט ב- 1970 ונקרא The Garden.

הנה קטע מהאלבום הזה:




ההרכב המחודש הופיע והקליט מספר אלבומים נוספים, אבל בשנת 1998, תאונת דרכים גרמה לסימאון לשבר בצוואר ומאז לא הצליח לגמרי להחלים, דבר שהגביל את יכולות הנגינה שלו.
ב- 2005 נפטר דני טיילור ואפשר להגיד שזה היה סופה הסופי של הלהקה (למרות שסימאון ממשיך להופיע עם חומרים של הלהקה).

"האט! מוסיקאים לפניך" - סעו בזהירות

אויר בשקל?

בימים האחרונים יש לי תחושה מוזרה של חוסר בחמצן. זה קצת מוזר בהתחשב בעובדה שחזרתי לפני כשבועיים ממדינה שבה זיהום האויר זה משהו שיכול לגרום לאדם שגר על הארובות של תחנת הכוח בחדרה להרגיש שהוא מוקף באויר צלול ונקי כמו בכפר פסטורלי על שפת נהר אי שם בדרום צרפת.
ברגע שדרכה כף רגלי מחוץ לשדה התעופה בניו דלהי, ראיתי לראשונה בחיי אויר. לח, סמיך ומזוהם להחריד. תקפו את נחיריי ריחות מעולם אחר, או אולי יותר מדויק יהיה להגיד, ריחות מהעולם האחר? במבט ראשון נראה היה שלקחתי טיסה ונחתתי בסוף העולם.
והנה, אני מוצאת את עצמי כאן בת"א מתגעגעת. הודו האינטנסיבית ומלאת הניגודים הזאת בסופו של דבר השאירה תחושה חזקה של ניקיון ושקט (למרות שהאוזניים הרגישות שלי לא יישכחו לעולם את קולות הצופר הבלתי נגמרים של המונית שהסיעה אותנו לעבר גן עדן קטן שלמרגלות ההימאלאיה).
אולי בכל זאת לא מדובר בסוף העולם, אלא בעולם חשוף, אחרי הכל, גם אצלנו הביוב מסריח, פשוט הפעמים היחידות שאנחנו מרגישים את זה, הן כשצינור מתפוצץ ומזכיר לנו את החיים.
טוב מילא, אני לא ארחיב בנושא הזה ואחזור לעניין שלשמו התכנסנו. אויר ומוסיקה אלקטרונית של שנות ה-70.

בשנת 1976, המוסיקאי ז'אן-מישל ז'אר, מוציא את האלבום Oxygen.
האלבום הוקלט בביתו של ז'אר, מוסיקאי ומלחין צרפתי, ויצא להפצה בינלאומית בקיץ 1977.
על עטיפת הדיסק יש ציור של אומן בשם מישל גרנייר, בו כדור נחשף כליבו של אדם, ציור זה לדבריו היה ההשראה לאלבום.




במשך כשמונה חודשים עבד ז'אר על האלבום ויצר אותו בשימוש מאסיבי בסינטיסייזרים אנלוגיים שונים, ביניהם Arp, Mellotron, Farfisa, Ems synthi Aks ו - Vcs 3.

ההצלחה לה זכה האלבום (מכר 15 מיליון עותקים!!) היתה מפתיעה למדי בהתחשב בעובדה שבהתחלה התקשה ז'אר למצוא חברת תקליטים שתפיץ אותו. בכל זאת מדובר באלבום אינסטרומנטלי לחלוטין ובו לקטעים אין שמות מקובלים, אלא הם ממוספרים כבתוך קטלוג.

הצלחה כזאת למוסיקה מסונטזת היתה חסרת תקדים והאלבום נחשב לאחד המרכזיים בהפיכת הסינטיסייזר לכלי מרכזי במוסיקה של שנות ה- 70.

הנה לינק קטן שבו ז'אר מסביר קצת על הכלים בהם השתמש ויכול לגרום עונג לחובבי סינטזה כמוני ואפילו לתחושות קנאה קלות עד בינוניות





את ההשראה לקטע Oxygen IV קיבל ז'אר מהקטע הידוע popcorn של Gershon Kingsley והנה הוא פה לפניכם, מבוצע על מוג




חמצן 4:




בשנת 1997 הוציא ז'אר אלבום המשך בשם Oxygene 7-13 (באלבום המקורי, היו שש רצועות, כך שלמעשה המיספור של הקטעים ממשיך מאותה נקודה), בו ניסה לשחזר את צורת העבודה שלו באלבום הראשון אך ללא כוונה לשחזר את אותה האוירה, אלא לייצר משהו חדש.

מצפייה בהופעות חיות נראה שהיה מדובר בלהיט ענק וזה דבר שנותן תקווה לנו, היוצרים האלקטרונים, שאולי פעם גם עלינו יזרקו חזיות ויקרעו לנו את החולצות וגם ייתכן ויש בכל זאת קהל למוסיקה אחרת. בקיצור מי יודע אבל אולי יום יבוא וקיסריה תהיה מלאה בהמון אדם שבא לראות גיק מחשבים על הבמה מזיז כפתורים בלתי נראים ונראה כולו שקוע במשחק סוליטייר עצבני.

שתהיה שנה טובה ומלאת חמצן

from light to darkness and return

בעוד כמה ימים אני נוסעת להודו לחודש. זה קורה בזמן טוב ומאפשר לי להימנע מכל הסאגה שנקרית "ספטמבר". נכון שיכול להיות, ואני גם מקווה, שבסוף מלחמה לא תתחיל, לעומת זאת לגבי החגים אין שום ספק. הסיוט הזה יקרה. בטוח.
אבל אני לא רוצה להיות לגמרי אגואיסטית אז אני משאירה אותכם עם קצת מוסיקה טובה, שתאפשר גם לכם לעבור את העונה הזאת בשלום יחסי.

בפוסט הקודם התחלתי בשנת 1970 עם האלבום של טנג'רין דרים, electronic meditaion והפעם אני ממשיכה באלבום אלמותי נוסף משנת 1971. מדובר באלבום Tago Mago של להקת Can.

השנה היא שנת 1968, בחור מערב גרמני צעיר בשם אירמין שמידט נוחת בתפוח הגדול, שם הוא פוגש מוסיקאי אוונגרד כמו סטיב רייך ולה מונט יאנג (ממייסדי ז'אנר ה- drone, שמסתבר שטרם כתבתי עליו. אחרי הודו, מבטיחה) ונחשף לפלאי הטכנולוגיה ועולם הסאונד ההזוי של התקופה. נסער ומרוגש מהגילויים ומהאפשרויות החדשות הגלומות במוסיקת הרוק, הוא שב לביתו בעיר קולון בגרמניה ומחליט לעשות מעשה.
הוא חובר למלחין האוונגרד David Johnson ולמוסיקאי Holger Czukay ויחד הם מקימים את הלהקה. חשוב לציין שמדובר באנשים שהגיעו בעיקר מהכיוון של מוסיקה קלאסית (שמידט עצמו היה פסנתרן) ולמרות שהתעסקו במוסיקה עכשווית, זה היה מוסיקה עכשווית קלאסית (שטוקאוזן, למשל). אבל עכשיו הם רצו לעשות משהו מהפכני וחדש ולערבב יחד את ההשפעות הקודמות עם המוסיקה העכשווית ששמידט נחשף אליה בניו יורק, רוק, ג'אז, פסיכדליה, אלקטרוניקה ומה לא.









בשנת 1968 (לפני תקופת Tago Mago) שמידט ניגן קלידים, צוקאי ניגן באס והפעיל טייפ סלילים, אליהם חבר הגיטריסט Michael Karoli והמתופף Jaki Liebezeit ובהמשך אותה שנה פרש ג'ונסון, שלא היה מרוצה מהכיווניים הרוקיים אליהם פונה הלהקה.
באותה תקופה גם הצטרף אליהם הווקליסט, Malcolm Mooney, פסל אמריקאי לא יציב במיוחד מבחינה נפשית (אכן בהמשך הוא יעבור התמוטטות עצבים ויחליף אותו Damo Suzuki , שנבחר ע"י שמידט לאחר ששמע אותו במקרה שר מחוץ למועדון במינכן, לתשומת לב הסקסופוניסט שמנגן ליד הכספומט בגן העיר)

נחזור חזרה לאלבום עצמו.
האלבום Tago Mago, הוקלט ע"י Czukay, בשנת 1971. חברי הלהקה קיבלו את האפשרות לשהות בטירה שנמצאת בסמוך לעירם, Cologne ללא תשלום (לתשומת ליבו של מר חולדאי, קצת פירגון לא הרג אף אחד ודיור חינם למוסיקאים זה קונספט ששווה לשקול).
האלבום שילב הקלטות מכוונות של הלהקה עם הקלטות סודיות שביצע Czukay בזמן שחבריו ללהקה לא ידעו שהוא מקליט ועשו כל מיני ניסיונות על הכלים שלהם. את כל החומר הוא ערך וסידר והנה כעבור שלושה חודשים של עבודה, נולד לו טאגו מאגו.

החלק הראשון של האלבום פחות ניסיוני מחלקו השני, אבל האלבום כולו נחשב קיצוני וחדשני מבחינת תפיסת הסאונד שלו.
הנה השיר הפותח את החלק הראשון:




חלק מהדברים שהפכו למאפיינים של המוסיקה של הלהקה, הם נגינה רפטטיבית בתופים (השפעות חזקות של מוסיקה מינימליסטית ודרון), מניפולציות טייפים והפקה למיניהן(חיתוך ועריכה של סלילים, כמו למשל שירה הפוכה ושימוש באפקטים של סאונד) שירה שנעה בין מילמולים לא ברורים להתפרצויות בלתי צפויות, באו לידי ביטוי מיוחד בשיר הבא (גם ב Halleluhwah):





זהו להפעם, אם לא יקרה שומדבר לא צפוי, הפוסט הבא יגיע בסוף הטיול, שווה לחכות ולראות איזו השפעה יש לאכילת קארי בכמות לא סבירה על הבחירות המוסיקליות של כותבת בלוג זה

ועוד דבר אחרון, אפשר עוד להירשם לקורס שאני מעבירה עם חזרתי ארצה (פרטים כאן)

נמסטה

מופע שנות ה-70

בימים אלו אני עסוקה רבות בשאלה איפה מתחברת כל האלקטרוניקה הזאת לעם? איך להביא את כל העולם הקסום הזה של האלקטרוניקה הניסיונית לפגוש את העם? באוירת הזמן הזה, אני ארשה לעצמי להגיד שהעם, או לפחות אני, דורש אלקטרוניקה בגובה העיניים. משהו שלא צריך תואר מיוחד כדי להנות ממנו, או לחלופין, שנים של רביצה במקומות קטנים והזויים במופעים ניסיוניים קשים ומאבק פנימי האם לשים כבר אטמי אוזניים/לנמנמם בשקט או לעטות מבט מלא חשיבות, להזיז קלות את רגל ימין ומדי פעם לחייך חצי חיוך של "הנאה" וכך אולי לקבל את התואר "מבין במוסיקה".
כמובן שלעשות מוסיקה אלקטרונית מהסוג הזה מצריך כשרון והרבה מחשבה, ואולי בגלל זה הרבה יוצרים בוחרים לוותר על האתגר, בשנות ה-70 המצב היה שונה.

אלו היו השנים בהן עשתה המוסיקה האלקטרונית את המעבר המשמעותי בין מוסיקה ניסיונית למוסיקה פופולארית כשלמעשה בשנים אלו נוצר הבסיס להתפתחות המוסיקה האלקטרונית בעשורים שיבואו אחרי.

אחד הגורמים המרכזיים שאיפשרו את השינוי הוא הפיכת הכלים האלקטרוניים (סינטיסייזרים, טייפים ועוד) ליותר נגישים. אם קודם הכלים היו גדולים מאד ויקרים למדי, כך שרק אנשים בעלי ממון יכלו להרשות לעצמם להנות מכל טוב הארץ החדשה הזאת או לחלופין, אולפנים גדולים, עכשיו עם הופעתם של כלים כמו ה - minimoog , גם יוצרים צעירים והרפתקניים יכלו להעשיר את עולמם עם סאונדים מהחלל החיצון.

התהליך הזה, שחברתי הפוליטית שלי קראה לו "הדמוקרטיזציה של הידע", הוא תהליך מעניין שאת שיאו אנו רואים עכשיו, כשהכלים הפכו לכל כך נגישים שכל אחד יכול לפתוח תוכנה על המחשב בבית וליצור מוסיקה כשהמגבלות היחידות שעומדות בפניו הן הפער הדיגיטלי או מחסור בכשרון. כך הפכה היצירה האלקטרונית מדבר השמור לחוקרים באקדמיה לכלי יחסית עממי. קצת כמו התפתחות הדפוס, לדברי הפוליטית.

וכך הדור החדש של הרוק באותם שנים החל לייצר לעצמו שפה חדשה, שבחלק הראשון של העשור הושפעה רבות מיוצרים כמו קייג', שטוקהאוזן ופייר שאפר.

בשנת 1971 יצא האלבום "electronic meditation" של להקת Tangering Dream, להקה גרמנית שהוקמה ע"י אדגר פרוייסה בשנת 1967.  פרוייסה הגיע לברלין המערבית באמצע שנות ה-60 ללמוד אמנות והחל להופיע עם אמנים רבים. האנשים אמנם התחלפו כל הזמן, אבל הגישה נשארה סוריאליסטית. בעבודותיו שילב פרוייסה ציור, ספרות ודברים ששייכים לתחום המדיה.
שמה של הלהקה מושפע משיר של הביטלס "Lucy in the skies with diamonds".

האלבום "electric meditaion" הוא אלבום הבכורה של הלהקה והוקלט בשנת 1969. ההרכב באותה עת כלל את אדגר פרוייסה (גיטרה, אורגן, פסנתר), קלאוס שולץ (תופים, כלי הקשה) וקונראד שניצר (צ'לו, כינור, אורגן). בעבודה מוקדמת זאת שלהם, לא נמצא את חותמת הסינטיסייזרים (למעט נגיעות של אורגן Farfisa - אורגן קטן ולא יקר מתוצרת איטליה, ובשל כך התחבב על להקות רוק של התקופה) המוכרת מעבודות יותר מאוחרות שלהם אלא עבודה עם הקלטות שטח וטכניקות עריכת טייפים וסלילים (כאמור, יש השפעות חזקות של היוצרים הניסיוניים של התקופה - קייג', שטוקהאוזן ושאפר).





electronic meditation נחשב לאלבום הניסיוני הראשון שיצא ע"י להקה. וההרכב שלו הוא מעין "נבחרת החלומות" של האלקטרוניקה הגרמנית באותם שנים (אני בוודאי ארחיב על כל אחד מהם מתישהו בעתיד).





האלבום יצא בלייבל Ohr והתחיל את ה"תקופה הורודה" של הלהקה (הלוגו של הלייבל היה ורוד).
בנוסף לחברי הלהקה השתתפו בו ג'ימי ג'קסון (אורגן) ותומאס קיסרלינג, למרות שלא קיבלו קרדיט רשמי.

בשנת 1974 הוציאה הלהקה את האלבום Phaedra


הפעם ההרכב כלל את אדגר פרוייסה (גיטרה, סינטיסייזרים), פיטר באומן (קלידים) וכריס פרנק (קלידים). יש האומרים שהאלבום התחיל את ז'אנר הספייס רוק ובכל מקרה הוא נחשב לבעל השפעה רבה על עולם המוסיקה הפופולארית וכן לאחד האלבומים האלקטרונים המשפיעים ביותר בכל הזמנים.
האלבום יצא בחברת וירג'ין ושהה 15 שבועות בטבלת 20 האלבומים המובילים, בזה כמובן שיצר שיא עבור אלבום של מוסיקה אלקטרונית.
בתקופה זאת ההרכב היה בוגר יותר והמוסיקה בשלה יותר ובין הכלים עליהם ניגנו אפשר למצוא מגוון רחב שכלל בס, אורגן, סינטיסייזר VCS3, מלוטרון וגם שימוש במוג שקנה פרנק מלהקת הרולינג סטונס (שאגב, מעולם לא הצליחו ללמוד להשתמש בו. קורה גם לטובים מכולם..).






יש עוד הרבה מה לומר על ההרכב הנפלא הזה ,על ז'אנר ה - krautrock אליו הוא משתייך ועל שנות ה- 70 האלקטרוניות, אז כמו שנהוג לומר "המשך יבוא.."


מיד לאחר פרסום הפוסט הגיע העדכון הבא מטל שושני ויאיר עציוני היקרים, מבט שני (חיים יבין או מיכאל קרפין, נא לא לריב חברים):

סדר חדש

היי מה אתם עושים עכשיו?
עובדים שעות נוספות?
תנועה
שחיתות כוח ושקרים
בוקר לילה ויום
זמן טוב
ללכת עד הסוף
כל דבר קטן נחשב
כולנו עומדים
פנים שותקים
אמת, חושים וזמן נבחר
הבטחות שבורות
כל אחד בכל מקום
הזמנים משתנים
מחכים לשירת הסירנה
אקסטזה
סדר חדש
Sooner then you think

לא, לא התחלתי לכתוב שירה
זה רק מקבץ שמות של שירי להקת New Order
שמתי לכם כאן כמה שירים, תקשיבו ואח"כ תצאו לרחוב
הערב (יום שבת 30/7), הפגנות ענק בכל הארץ
העם דורש צדק חברתי













ולמחרת, ביום ראשון בשעת לילה מאוחרת (אחת אחרי חצות), אני מתארחת בתוכנית הרדיו של נהג הפרדות, הראל שרייבר, בתדר, להופעה באולפן, תתחברו

מבצע הגרעין

הנה נגמרה לה עוד שנת לימודים במוסררה בישיבת מורים עמוסת בורקסים כמיטב המסורת, ועכשיו מתחיל החופש הגדול. חופש זה דבר נפלא אבל עבודתה של המורה לסינטזה לעולם לא נגמרת... חופש זה יכול להיות גם סינטזה גרנולרית.
מהבחינה המילולית מדובר בסינטזה מגורענת או אולי גרגירית (איזו מילה יפה, נראה לי שאני אפילו אקרא כך לחתולה שלי כשיימאס לה מ"שמנמן") והיא מימוש של תפיסה לפיה, כל מה שאנחנו שומעים אפשר לפרק לרצף של שברירי צליל.
כדי לממש את התיאוריה הנפלאה הזאת, נעשה שימוש בסאמפלים כמקור הצליל ולא צורות גל סטנדרטיות שאנחנו מכירים מסוגי סינטזה אחרים. הרעיון קצת מזכיר סאמפלר, אך אחד ההבדלים הוא שבסינטזה הגרנולרית, חותכים מקטע קצר מאד מהדגימה ואיתו עובדים (חשוב לציין, שבימינו, יש עירוב של כל מיני שיטות וקשה להגדיר בצורה חד משמעית צורות עבודה כך יוצא שהרבה מוסיקאים עובדים עם הסאמפלר כסינטיסייזר גרנולרי, אני למשל, אחת מהם).

אז יש לנו עכשיו דגימות מקוצצות ובשלב הבא יש כמה מניפולציות הנהוגות אצל גרנולריים קלאסיים ואילו הן: שינויים במהירות הקריאה של הדגימה, ככל שהמהירות עולה, כך עולה הגובה של הצליל ולהיפך, קריאת הדגימה במהופך (reverse), הזזת נקודת ההתחלה של הדגימה (offset), כלומר מאיפה מתחיל הסינטיסייזר לנגן אותה ונגינה של הדגימה בלופ.

נגינה בלופ של מקטע קצרצר היא אחד הדברים המהותיים בתיאוריה הזאת. אם ננסה להגיד מילה מסוימת מאד לאט, נוכל לראות שיש מקטעים שחוזרים על עצמם בלופ כאשר אנחנו נחים על הברה מסוימת למשל, מייייייי ציייייייייי. את הדבר הזה מנסה לחקות הסינטזה הגרנולרית.
בזכות הטכניקה הזאת, השיטה מאפשרת גם מימוש של מנגנון Time Strech ולמשל, תוכנת אבלטון לייב משתמשת בדיוק בה במנגנון הסינכרון המפורסם שלה (warp) ועל כך בהמשך.

קשה להגיד מי בדיוק המציא את הרעיון, אבל אחד מהטוענים לתואר, הוא המלחין Ianis Xenakis, היווני, שהשתמש בטכניקה לראשונה ביצירתו Analogique A-B - יצירה לכינורות וטייפ והנה היא להתרשמותכם:




בתחילת הדרך המימוש של השיטה היה בעזרת טייפ סלילים וכמובן שהעבודה היתה מאד לא פשוטה ומייגעת, בכל זאת היווני הנכבד הזה היה צריך לשבת ולגזור מקטעים מאד קצרים של סליל ואח"כ להדביק אותם בסדר הנכון, הוא בטח היה שמח להכיר את בתיה עוזיאל באותה תקופה.

ככל שהתפתחה הטכנולוגיה, המימושים נהיו יותר נגישים ולכן גם רואים את הטכניקות הללו גולשות לכל מיני כלים ותוכנות.
ואם כבר תוכנות, הזכרתי קודם את מנגנון הוורפ של אבלטון לייב, שכאמור עושה שימוש בסינטזה גרנולרית. וורפ הוא האלגוריתם שמאפשר ללייב לשנות קצב של קטע מסוים ולסנכרן אותו עם bpm נתון כלשהו. כדי לעשות זאת, הקטע נחתך לחלקי אודיו קטנטנים ומורכב מחדש בקצב הנתון. אם אנחנו רוצים להאט את הקטע, וורפ משתמש בשיטה של לופ על מקטעים מסוימים כדי "למלא" את הזמן שהתווסף וכך מתקבלת האטה של הקטע המקורי.
החוכמה היא כמובן לדעת איפה לחתוך את הקטע ואיך להגדיר את המקטעים (Grains). פה אבלטון מאפשרת לנו לבחור מתוך כמה שיטות, למשל שיטת ה - Beats, חותכת את המקטעים לפי הביטים בקטע (וכך למעשה בשינויי מהירות, הביטים לא יעברו מתיחה ויישמעו די דומה למקור). מעבר לשיטה הזאת, יש לנו שם גם שיטות חלוקה המתייחסות לטונאליות ולמרקמים ושיטה המערבת את כל השיטות (complex/complex pro)

הקטע הבא הוא מעין קטע הסבר על הגרנולטור, שהוא כלי שתכנן Monolake בעזרת Max for Live,
אגב, הכלי הזה מוצע להורדה חינמית באתר של אבלטון:




כמובן שכחובבת ראקטור מושבעת, אני לא יכולה שלא לספר גם על האפשרות לממש את השיטה הזאת גם שם. זה בעצם די פשוט, כל מה שצריך זה לעבוד עם המודול שנקרא Grain Pitch Former, שהוא הרכיב שעושה את כל העבודה ולטעון לתוכו את הסאמפלים שנרצה.

ובאבלטון לייב יש לנו גם את ה- Simpler שניתן מאד בקלות להשתמש בו ככלי גרנולרי, היתרון הוא שנוכל לייצר מספר ערוצים כאלה וכך בעצם ליצור שכבות של Grains והסאונד יהפוך להיות יותר מורכב.

אני אסיים ביצירה של סטיב רייך, בה הוא משתמש גם בסינטזה גרנולרית ונקראית Three Tales, השימוש שם לא מאד ברור, אבל בכל מקרה זה קטע מעניין אז הנה:




אני הולכת לגרען, שיהיה שבוע טוב

גן הפעמון

יצא לי להזכיר פה ושם את הנושא של סינטזה, אבל עכשיו, לרגל ההחלטה שלי להתחיל ללמד קורס למסנטזים צעירים במסגרת "הכיתה", הגיע הזמן להיכנס קצת יותר לעומק.
אז מה זה בעצם סינטזה ולמה צריך אותה בכלל? לפני אי אילו שנים לשמע המילה סינטיסייזר היתה עולה בעיני רוחי תמונה של רמי קליינשטיין עם אורגן גיטרה ובנדנה על הקרחת המתפתחת. אני לא מתביישת לומר, הייתי בורה. אז למי שעדיין לא ראה את האור, סינטזה, אם ארצה לתמצת את זה למשפט אחד, היא התורה של ייצור צליל מגלים חשמליים. בתוך ההגדרה הכללית הזאת יש כל מיני שיטות שגורמות לנס המופלא לקרות, ביניהן, סינטזה חיבורית, חיסורית, גרנולרית, FM ועוד (אני ארחיב על כל אחת מהן בפוסט הזה ובבאים אחריו).
החשיבות של התחום הזה גדולה למדי ואני רואה בו את אחד מהתחומים החשובים ביותר ביצירה אלקטרונית, כי זה המקום שבו נוצר הצליל, כאן הכל מתחיל (ואם אנחנו לא עושים את זה כמו שצריך, יכול להיות שכאן זה גם ייגמר).
גם בז'אנרים אחרים החשיבות של "סאונד" מאד משמעותית, למשל מיילס דייויס היקר שמעולם לא נחשב וירטואוז גדול על החצוצרה, ידע לעשות בדיוק את זה ולייצר "סאונד" אחר וייחודי וזכה על כך לתהילת עולם. קבלו אותו:



בהמשך היה לנו גם את אורנט קולמן, שיצר סאונד ייחודי בבחירה שלו בסקסופון עשוי פלסטיק (מעבר ליכולות המרשימות שלו גם בצדדים אחרים ביצירה):



יש עוד הרבה דוגמאות, אבל אני אחזור לענייננו, סינטזה.
מה שבעצם חשוב לי להדגיש, זה שבמוסיקה אלקטרונית, הסאונד הוא לא פחות חשוב וההתעסקות בו היא בעיניי עוד יותר מתבקשת.
אני אגב, ב"תקופה הזהובה" של חיי (ימי הסקסופון המיוזעים ומעקמי הגב) השקעתי שעות ארוכות בצלילים ארוכים ומתסכלים, הגעתי עד לרובע מפוקפק בפריז כדי לקנות פיה מאד מסוימת, ביקרתי אצלי מתקני כלים מוזרים (על גבול המכשפים), ועוד ועוד רק כדי לקבל את הצליל שחיפשתי.

הסינטזה קיימת מאז סוף המאה ה-19 (תוכלו לקרוא על זה בפוסט הזה) אבל אני רוצה להתחיל דווקא בסוף שנות ה- 60 ותחילת שנות ה-70, השנים בהן הומצאה סינטזת ה - FM.
סינטזת FM, ראשי תיבות של Frequency Modulation, מתרחשת כאשר גל אחד בתדירות מסוימת, נקרא לו המודולטור, גורם לשינויי תדירויות בגל אחר.
למשל אם הגל המרכזי בתדירות של 1000 הרץ, והמודולטור בתדירות של 200 הרץ, בסינטזת FM יופיעו ויעלמו במחזוריות קבועה תדרים בין 800 הרץ ל- 1200 הרץ.
ומכל המדע הזה והמתמטיקה (אני מקווה ששרדתם עד פה, באמת שצמצמתי את ההסבר למינימום האפשרי) קיבלנו סאונדים עם גוון מטאלי, כשהבולט ביניהם זה צליל פעמון מתכתי.
אגב, אם הגל שמשמש כמודולטור יהיה יותר מורכב ופחות מחזורי, נקבל סאונדים ההולכים ומתקרבים ל - noise.

**תדירות של גל, היא מספר הפעמים שהוא משלים מחזור בשנייה והיא קובעת בעצם את הגובה שלו, ככל שהתדירות גבוהה יותר הצליל נשמע גבוה יותר וככל שהתדירות נמוכה הוא נשמע נמוך יותר (קצת כמו לשמוע קטע בטייפ במהירות איטית, או להעביר קטע קדימה בדיסק במהירות כפולה - הגובה של הצלילים משתנה).


הממציא של השיטה הוא john chowning וזה קרה לו די במקרה. מעשה שהיה כך היה. ישב לו מר צ'אונינג ושמע צליל של פעמון מתכת. הסאונד היה נמוך ובתדירות איטית מספיק כדי שאוזנו המיומנת תבחין בהיווצרות של גלים נוספים בנוסף לגל המרכזי. אוזנו היתה כה מיומנת שאפילו זיהה מחזוריות וחוקיות מסוימת ולא עבר זמן רב והוא מימש זאת בפועל והצליח לחקות את התופעה המיוחדת והקסומה הזאת.

הנה קטע של איש הפח:



בשנת 1975 חברת ימאהה רשמה פטנט על ההמצאה והוציאה את הסינטי הדיגיטלי DX7.
20 שנה מאוחר יותר פג תוקף הבלעדיות על הפטנט וה - FM המשיך להתפתח ברוב הסינטיסייזרים בני זמננו.
אגב, במאבק בין אנלוגי לדיגיטלי, נרשמה כאן נקודה לזכות הדיגיטלי. קשה מאד לממש את הסינטזה הזאת בכלים אנלוגיים, בגלל חוסר היציבות של יצרני הגל האנלוגיים.


אני מצרפת כאן גם פאטצ' קטן בראקטור (התוכנה שבעזרתה אלמד סינטזה בקורס החדש שייפתח אני מקווה בחודש הקרוב) בו מימשתי בצורה פשוטה למדי את האלגוריתם של צ'אונינג וייצרתי סינטיסייזר FM בסיסי:

* אפשר ללחוץ על התמונה להגדלה. אני מקווה.

זהו להפעם, כאמור, בקרוב קורס סינטזה להמונים. אל תהססו לשאול לגבי פרטים.

סרט למתקדמים או מהלכים בכתיבת בלוג

אתמול נכחתי בהרצאה של חבר יקר שהוא גם קולגה, מר אורי דרומר, במסגרת פסטיבל מוסררה מיקס בירושלים. ההרצאה אמנם התעסקה בקולנוע, אבל בהתחשב בדובר זה לא מפתיע שהיא גלשה לה גם למוסיקה ולאזורים הכה חביבים עליו, בהם זוהמה פוגשת נשמות אבודות וטיפוסים חריגים לחיבור גס ורגיש ואלים ועדין.
ובתוך כל הידע הגדול הזה של ידידי, מצאתי את עצמי מסתקרנת דווקא מפרט קטן שנזרק לחלל האויר במיוחד בשבילי (אורי מכיר את העיסוק שלי באלקטרוניקה ניסיונית משהו) והחלטתי לשתף אתכם ברגע הקסום הזה של גילוי מוסיקלי שכאילו חיכה שם כל הזמן להתגלות. FEOTUS. זה השם של התגלית.

השם כמובן לא היה מספיק, כי שם של מוסיקאי בלי טעימה משמעותית מהיצירה שלו, לא ממש יגרום לי לפתוח את גוגל. הכל התחיל בסרט, והנה הוא לפניכם (לא לבעלי לב חלש):



הבמאי של הסרט הזה הוא ריצ'רד קרן (Richard Kern) והיות שאני לא מבינה גדולה בקולנוע נסיוני, אני לא אנסה לתאר את עבודתו. אני בטוחה שמי שצפה כבר קיבל איזשהו רושם ראשוני.
לעומת זאת, הפסקול האלקטרוני הזה, פרי יצירתו של FEOTUS, הוא אחד מהקטעים האלקטרוניים הטובים ששמעתי לאחרונה וזאת הסיבה שהחלטתי לבדוק עליו קצת.

 FEOTUS, כך גיליתי, הוא JG Thirlwell, מוסיקאי אוסטרלי החי ויוצר בניו יורק החל מתחילת שנות ה- 80. במהלך השנים יצר תחת שמות שונים (וריאציות של השם פיטוס).
ת'ירלוול ללא ספק עשה לא מעט והיה שותף לפרויקטים כמו  , Manorexia ,the volture brothers,Steroid maximus וגם שיתף פעולה עם מתופף הברבורים (SWANS) בדואו שנקרא Wiseblood. אבל אם נודה על האמת, לא התחברתי לרוב הדברים ששמעתי.
אז במקום להוסיף פה עוד קטעים להאזנה שלדעתי יהרסו את הרושם הראשוני (למרות שאני בטוחה שיש כאלה שהיו אוהבים גם אותם) אני אסתפק הפעם בסרט שפה למעלה.

כאן תם לו המסע שתחילתו בתקווה גדולה וסופו באכזבה, אבל כמו שאומרים, מה שחשוב זאת הדרך, רק מי שלא מנסה לא טועה וכו' וכו'.

אגב, פסטיבל מוסררה מיקס עוד ממשיך היום ומחר (24-26.5) כך שמי שמגיע לירושלים שיקפוץ, השנה הזאת הם עושים מחווה לשנות ה-80 (מלכה שפיגל וקולין ניומן, רמי פורטיס, הקליק, מאירה אשר ועוד).

Reaktor and Me

עבר כמעט חודש מאז הרשומה האחרונה ועל כך אני קודם כל מצטערת. מצד שני אפשר להבין את זה בכל זאת מדובר בתקופה לא קלה, פסח, יום השואה, אסד ומזג אויר הפכפך. היום לעומת זאת נראה שהדברים מתחילים להתייצב וזה מסתמן ע"י גל חום בסלון שבטח לא יעבור עד אוקטובר הקרוב (רחוק מרחק קיץ תל אביבי). יציבות היא המפתח לכתיבת בלוג, אז הנה!

אחד הדברים החשובים בעיניי אצל מוסיקאי אלקטרוני זה הסאונד שלו. בעצם כשחושבים על זה, זה תקף לא רק לגבי מוסיקאים אלקטרוניים, אבל כשמדובר במוסיקה אלקטרונית, זה יותר ברור כי הסאונד נוצר על ידיהם בפועל.
כל תוכנה מגיעה בדר"כ עם "בנק" צלילים מוכנים מראש ע"י יוצרי התוכנה ואם אני אשאר רגע עם הרעיון של "בנק" ואלך איתו צעד אחד קדימה, לא יותר מעניין כשכל אחד מייצר לעצמו את אמצעי התשלום? אין כמו הצבעוניות והחיים של תשלום חשבון המים (כמה אפשר לגנוב, כמה??) בעזרת עז אחת ושלוש תרנגולות. פתאום השטרות שיוצאים מהבנק נראים משעממים, תודו (מתי בפעם האחרונה ליטפתם שטר של 50 או דרכתם בטעות על תוצר המעיים של מטבע של 10 שקל?). בקיצור, למי שאיבד אותי לרגע, כל מה שרציתי להגיד זה שאין כמו לייצר לעצמך את הסאונדים שאיתם אתה עובד, מה שמביא אותנו היישר לתוכנת ראקטור.

אל תוכנת ראקטור הגעתי די במקרה, כשנתבקשתי ללמד אותה בבי"ס מוסררה לפני מספר שנים. מדובר בתוכנת סינטיסייזר מודולארי די מרשימה והיא הפכה לאחת התוכנות האהובות עליי ביותר ולכלי המרכזי שאיתו אני יוצרת את הצלילים הקסומים שנתחבבו כל כך על קהל מעריציי...

ראקטור (Reaktor) התחילה את דרכה בשנת 1996 אי שם בחדרי הפיתוח של חברת Native Instruments. בגילגולה הראשון נקראה Generator והיתה למעשה תוכנה סינטיסייזר מודולארי למחשבי PC בלבד, כאשר כעבור שנתיים יצאה גירסה התומכת גם במאק. ואז, ברגע שישנה את העולם (אולי קצת הגזמתי פה) ואת העבודה שלי (כאן לא הגזמתי) יצאה בשנת 1999 הגירסה הראשונה של ראקטור. בשעה טובה ומוצלחת נולדה לנו תוכנה!


ראקטור, בדומה ל - MUSIC ול- Max/Msp מהפוסטים הקודמים, היא סביבת עבודה הכוללת סיפריית אלמנטים ומהם יכול המשתמש לבנות את הסינטיסייזר הדרוש לו כרצונו. הגמישות הזאת היא יתרון גדול ומאפשרת פיתוח אינסופי של כלים וכמובן סאונדים.

בשנת 2003 החברה הביאה שחקן חיזוק לצוות המפתחים שלה (Vadim Zavalishin) דבר שהוליד בסופו של דבר את גירסת Reaktor 5. אחד החידושים בגירסה הזאת היה מתן אפשרות למשתמש לתכנן כלים ברמה יותר ראשונית, כלומר, להיכנס יותר ויותר למעמקי התוכנה, למקומות ההזויים ששם הכל הופך ליותר קרוב לשפת האפסים והאחדים. למחלקה החדשה קוראים Reaktor Core, הליבה של ראקטור... מלחיץ... (תאמינו לי).
אז אחרי שמתרגלים קצת ולומדים את העקרונות, החידוש מאפשר חופש נוסף בבניית כלים ותכנון "רכיבים" ייחודיים כרצוננו. אבל אני לא אכנס כאן לפרטים הטכניים כי בכל זאת מדובר בחומר למתקדמים.

מעבר לאפשרויות הבנייה, ראקטור מגיעה גם עם לא מעט כלים מובנים (מכונות תופים, סינטיסייזרים ועוד)

אגב, למי מכם שצלח את הדרך עד כאן ושואל את עצמו מה זה בעצם סינטיסייזר, אז אני אומר הכי בקצרה, שמדובר בכלי אלקטרוני שמהותו הוא ייצור והרכבת סאונדים. תחום הסינטזה הוא אחד מעמודי התווך בעולם המוסיקה האלקטרונית, הכל מתחיל ונגמר בסאונד (ראו הרחבות בפוסטים קודמים).

סביב התוכנה נוצרה קהילה שלמה של משתמשים שגם מפתחים כלים ומציעים אותם אח"כ חינם ברשת. הגישה של ראקטור מעודדת את ההתפתחות הזאת ולכן גם מאפשרת לנתח ולשחק עם הרכיבים והכלים שהיא מספקת (אפשר להיכנס ל"קרביים" של הכלי ולראות איך בדיוק ייצרו אותו).
באתר הזה למשל, תוכלו למצוא קישורים לכל מיני אתרים הקשורים בצורה כזאת או אחרת לראקטור. שווה לדפדף.

הנה קטע הדגמה שכולו ראקטור עם קונטרולר Lemur של JazzMutant




וקטע לייב שלי מההופעה ביום שישי שעבר באוגנדה ת"א (כאמור, כל הסאונדים שאתם שומעים, מקוריים ויוצרו בעזרת ראקטור:

Xpb track01 - Live by MayaDanon



אני אסיים בפנייה אישית למפתחי התוכנה לחזור לעבוד כמו שצריך על הפיתוח כי לא יעלה על הדעת שמאז יציאת ראקטור 5 עוד לא יצא רקאטור 6, מה זה? כמה זמן עוד נחכה?
נראה שבחברת Native Instruments החליטו להשקיע רק בכל מיני תוכנות גאדג'טיות לאנשים שמשחקים בלעשות מוסיקה. הביאו את המחר, הביאו את רקאטור 6!

M.A - מוסיקאים אנונימיים

אנונימיות זה לגמרי הדבר ההפוך ממה שהמוסיקאי הממוצע היה רוצה לעצמו. רובנו רוצים שיכירו אותנו, שנגיד "אני מיה דנון" ואנשים יגידו "מכירים.." ואולי אפילו יצרפו איזה מילת תואר כמו "האגדית", "המוכשרת" או משהו בסגנון. מה שנקרא, המותג שהוא מיה דנון.
אבל בסופו של דבר, הדברים האמיתיים קורים הרבה פעמים דווקא בזכות העבודה האינסופית שנעשית ברקע, הרחק מאור הזרקורים. הכוח שמניע את הכל קדימה הוא הכח של עשרות אלפי המוסיקאים האנונימיים, שיושבים אני לא יודעת איפה ועושים אני לא יודעת מה אבל את הפוסט הזה, שמדבר על תוכנת Max/Msp אני מקדישה לכל אותם טיפוסים בלי שם, שמחברים את הקומקום החשמלי בכבל לחתול הפרסי שלהם  כך שבכל פעם שהקומקום רותח והחתול מיילל נשלחים אותות שמפעילים סינטיסייזרים על המחשב בחדר השינה . הרשו לי לומר לכולכם: תודה.
(לכל חובבי החתולים , מדובר בדוגמא בדויה בלבד, כמו שאומרים, אילוסטרציה) .

ומתוך הכבוד הזה, הלכתי וחיפשתי עבורכם כמה אנשים כאלה שיוצרים מתוך אהבה אמיתית ויצר חדשנות בלתי נלאה.

אבל כמובן, אי אפשר בלי לכתוב קצת על התוכנה המופלאה. ששמה (Max/Msp) בחלקו הראשון נקרא ע"ש מקס מת'יוס (מהפוסט הקודם) שהמציא את תוכנת MUSIC שהשפיעה רבות על פיתוחה. החלק השני שלה (MSP) נקרא ע"ש הממציא שלה Miller S. Puckette.
התוכנה הומצאה באמצע שנות ה-80 במרכז לחקר הסאונד בפריז (IRCAM). כעקרון מדובר בספריות של "אבני בניין", מעין פונקציות עצמאיות והמשתמש יכול לבנות מהן רצפים בהתאם לרצונות שלו. לכל רצף כזה קוראים patch. מעבר לשימושי האודיו שלה, התפתחו בהמשך גם ספריות המכילות אובייקטים לעיבוד תמונה ווידאו, לחלק הזה קוראים Max Jitter. החל מסוף שנות ה-90 התוכנה מופצת ע"י חברת Cycling '74.
אחד הדברים המשמעותיים בתוכנה הוא היכולת לחבר אותות חיצוניים למחשב כך שיהוו טריגרים ויפעילו רכיבים בתוך התוכנה.
דוגמא נחמדה לכך היא הבחור החביב הזה שבעזרת תנודות של יד ימין משפיע על הסאונד (הסקסופון יוצא דרך מחשב), שימו לב:




התוכנה בנויה במבנה של קוד פתוח, מה שמאפשר לאנשים מהמניין להוסיף לה אובייקטים לפי רצונם ולתכנת לה חלקים נוספים וכך למעשה היא תוכנה שמתרחבת כל הזמן ע"י המשתמשים שלה.
בשלבים מוקדמים יותר, מקס היתה תוכנה שנועדה בעיקר לשליטה ע"י אותות מידי, על חומרה (סינטיסייזרים, סאמפלרים וכו') אבל החל מסוף שנות ה-90 היא מאפשרת גם בנייה של כלים וירטואליים ופלאגינים עצמאיים.

הנה עוד הפוגה נוסח יוטיוב, אל תנסו את זה בבית, לפחות לא יחפים:





והנה עוד דוגמא נחמדה, שבה התנודות של האור מתורגמות לפקודות מידי:




הגמישות של מקס מאפשרת לה להתחדש, להתפתח ולהישאר מעודכנת. לכל חובבי האייפון, הנה שימוש באייפון כשלט:




טוב, אני אשים סוף לרצף הסרטונים האלה, כי אפשר להמשיך ככה שעות.
בגירסה 8 של אבלטון לייב, יש גירסה מיוחדת של מקס שנקראת Max for Live ובעצם נותנת את כל החופש של מקס ביחד עם היכולות של אבלטון והחיבור ללא ספק מעניין.

מעבר לתוכנת מקס, מילר פאקט גם אחראי על המצאת תוכנת Pure Data, או בקיצור PD. אפשר להגיד שהיא די דומה למקס מבחינת יכולות אבל קצת פחות חברותית מבחינת ממשק משתמש.
מה שכן, היא חינמית וזה מזכה אותה בנקודת זכות די רצינית.

זהו להפעם ועכשיו מקבץ הודעות:

קודם כל, כולכם מוזמנים להופעה שלי ב 29.4 , יום שישי בצהריים , באוגנדה ת"א. יחד איתי יהיה מקס שרייבר (הראל שרייבר (נהג הפרדות)). כניסה חופשית, אז אין סיבה לא להגיע

חוץ מזה, תזכורת לגבי קורס אבלטון באוגנדה ירושלים (2.5) וגם בת"א (13.5)

וכמובן, חג שמח (בשנה הבאה בסיני הבנויה)

תוכנות רבותיי, תוכנות

בתוך הקיום המוסיקלי שלי, יש חור שחור של 4 שנים בהן למדתי מתמטיקה ומדעי המחשב. אם אני מנסה לשחזר את הסיבות שהובילו אותי לסטייה הזאת, אני לא ממש מצליחה לקבל תמונה ברורה, למעט רגע בניו יורק בו בזמן שאכלתי קציצת בשר לא ברורה (מקדונלד'ס קוראים לה המבורגר) מנקה כושי זקן הרים צ'יפסים מרוטים מהרצפה ואיזושהי תחושת חרדה שנבעה ככל הנראה מדרך החינוך הפולנית אותה ספגתי בבית אבא (או יותר נכון, אמא). כך או אחרת, אלו היו פני הדברים ובמשך הרבה זמן, הרגשתי שזאת היתה טעות שגרמה לעיכוב משמעותי בדרכי המוסיקלית. אבל היום אני כבר מבינה, שבהתחשב בעובדה שמוסיקה ממוחשבת החלה כבר בסוף שנות ה-50, גם בלי הלימודים האלו, הייתי באיחור מה.
הפוסט הזה הוא הראשון מבין סדרה על האנשים שהבינו את הפוטנציאל של המחשב הרבה לפניי ועל התוכנות שאיפשרו ועדיין מאפשרות לכל הקסם הזה לקרות.

בשנת 1957 הושמעה היצירה הראשונה שנכתבה למחשב. המחשב היה IBM 704 והקטע בן 17 השניות, נוצר ע"י תוכנת המוסיקה הראשונה שייצרה סאונד, תוכנת "MUSIC" שפיתח מקס מת'יוס (בתמונה, המחשב המדובר, לא בדיוק מחשב שולחני).



מת'יוס למד הנדסת חשמל והחל לעבוד במעבדות בל, שם פיתח את התוכנה ומאז הפך לאחד המובילים בתחום חקר הסאונד הדיגיטלי, סינטזה וממשקי אדם - מחשב.
MUSIC היתה ראשונה בסדרה של תוכנות (MUSIC 2, MUSIC , CSound, Cmix ועוד) כשכולן מתאפיינות באותה לוגיקה - קובץ אחד מכיל מעין ספרייה של פונקציות היוצרות את הסאונד עצמו, כולל טכניקות של סינטזה ועיבוד סיגנל שמהן יכול המשתמש לייצר כלים וקובץ נוסף מכיל את כל הפקודות הקשורות לקטע המוסיקלי עצמו (תוים, דינמיקה וכו').
חלק מההנחות שקבע מת'יוס בסדרת MUSIC לגבי הדרך הטובה ביותר להפקת סאונד ממחשב, עדיין מנחות יוצרי תוכנות בימינו אנו ונחשבות מתוחכמות ומקוריות. חלק מהפיתוחים של תוכנה זאת עדיין זמינים כפלאגינים, כך שאפשר להשתמש בהן עדיין בימינו אנו.

בשנת 1961, הציג מת'יוס את ה"מחשב המדבר" הראשון בביצוע לשיר Daisy Bell והנה הוא כאן להנאתכם:



אם הקטע הזה הרשים אתכם, תדעו שאתם בחברה טובה. חבר של סטנלי קיובריק שהיה בהצגה של הפלא, סיפר לו על כך וכך השירה הממוחשבת של דייזי  הגיעה לסצינה המוות של HAL9000 מהסרט 2001a space odyssey
בסרט יש ביקורת על השתלטות המחשב על האדם, מעין נבואה שחורה, ולכן השימוש בשיר הספציפי הזה איננו מקרי. המחשב מקבל חיים. מלחיץ בהחלט.




החל משנות ה-70 התמקד מת'יוס בפיתוח דרכים לשימוש במחשב בהופעות חיות.
לתפיסתו, נגן של מחשב צריך מיומנויות שונות מנגן של כלי נגינה קונבנציונלי ולמעשה עליו להיות מעין "מנצח" ששולט על תזמורת אלקטרונית שלמה.
מת'יוס פיתח לשם כך קונטרולר מיוחד שנקרא radio baton שמאפשר שליטה על תזמורת שכל תפקידיה מנוגנים ע"י המחשב.
מי שרוצה להעמיק ויש לו חצי שעה פנויה, הנה שיעור קטן והדגמה מאת מת'יוס עצמו של הרדיו בטון




מת'יוס עמד בראש המחלקה למחקר אקוסטי והתנהגותי במכון בל בין השנים 1962-1985 וכן שמש כיועץ מדעי ל - ircam בצרפת. שם אגב החל פיתוחה של תוכנת Max/Msp שנקראת בחלקה על שמו (מקס, כן?) שהיא בהרבה מובנים המשכה של התוכנה MUSIC ועליה אכתוב בפעם הבאה.


ואפרופו תוכנות, ביום רביעי הקרוב (30/3) אני פותחת קבוצה ללימוד תוכנת אבלטון לייב שהיא אחת התוכנות המובילות היום ליצירת מוסיקה. אחד הייחודים שלה הוא שימושי הלייב שלה, ובמילים אחרות, האפשרויות שהיא נותנת כתוכנה להופעות חיות. מעבר לזה היא גם מספקת אפשרויות יצירה אינסופיות וגם יכולה לשמש כתוכנת עריכה. כמובן שגם לה אייחד פוסט בהמשך אבל בינתיים מי שרוצה להעמיק מוזמן להצטרף לקבוצה.
ב- 2/5 תפתח קבוצה גם בירושלים.


עכשיו אסיים ברוח אודיסאה בחלל ואומר, הזהרו מהמחשב האישי שלכם!

המימד החמישי

צילום שחור לבן. גבר כבן 40 יושב ליד פסנתר ומנגן. מאחוריו עומד גבר אחר, גם הוא כבר לא ילד. ידיו של הגבר העומד, נעות על מצחו של הגבר המנגן בפסנתר. המוסיקה שנשמעת היא שילוב של נגינת הפסנתר וסאונדים אלקטרונים גולמיים. הדבר נמשך מספר דקות.
בהחלט סצינה לא שיגרתית, אבל אתם יכולים לנשום לרווחה, מדובר בסה"כ ביצירה שכתב ברוס האק לפסנתר ולכלי שהמציא בשם דלאריום.
הדלאריום הוא כלי אלקטרוני שמאפשר לנגן על אנשים (בהחלט נשמע הגיוני..) וזה בזכות היותו סינטיסייזר הרגיש לחום ומגע, כלומר במגע בין שני האנשים שמפעילים את הכלי נוצר צליל (צמיד על פרק ידם מחבר אותם בחוט חשמל לסינטיסייזר).
הנה קטע משעשועון אמריקאי בשנת 1966 שמציג את הפלא (טלויזיה במיטבה)




מעבר להמצאה המופלאה הזאת, שאני מניחה שבימינו מי שהיה מנגן עליה עלול היה להיות חשוף ללא מעט תביעות בענייני הטרדה מינית, ברוס האק נחשב לאחד החלוצים בתחום המוסיקה האלקטרונית והנה עוד כמה פנינים מהקריירה המגוונת שלו.

בתחילת שנות ה-60 חבר האק לאסתר נלסון, מורה למחול לילדים, ויחד עם חברו פאנדל הקימו את הלייבל Dimension 5 שתחתיו הוציאו מוסיקה אלקטרונית לילדים. ביצירות שלהם שילבו בין הכלים האקוסטיים גם סינטיסייזרים וכלים אלקטרונים משונים שהאק בנה בעצמו מכל הבא ליד.
בתקופה שבה המוסיקה האלקטרונית שויכה בעיקר ליצורים מהחלל החיצון ועב"מים למיניהם, אני מניחה שהמוסיקה הזאת הדירה שינה מלא מעט ילדים אמריקאיים רכים בשנים.
התקליט הראשון בלייבל נקרא Dance Sing and Listen ואחריו הגיעו עוד כמה בסדרה. הנה קטע מהתקליט שהגיע בשלב מאוחר יותר ונקרא The Way Out. הקטע נקרא "בי"ס לרובוטים".
(מומלץ לעבור לבגדי התעמלות ולמלא אחר ההנחיות בשיר):





בשנות ה-60 המאוחרות, כשמוסיקה אלקטרונית החלה להיות קצת יותר מקובלת, האק החל לעשות מוסיקה לפרסומות בעצתו של מנהלו האישי והמשיך לקדם את המוסיקה האלקטרונית בטלויזיה וברדיו. בתקופה זאת גם נחשף לרוק פסיכדלי והוציא ב - 1969 את התקליט Electric Lucifer שהשתייך לזרם וסיפר סיפור על נצחון האהבה את השטן.
בתקליט האק עשה שימוש בסינטי של מוג ובגירסה שבנה בעצמו לווקודר (כלי המאפשר לסינטיסייזר "לדבר" - הסבר על רגל אחת) ובשירה של מנהלו האישי , כריס קצ'וליס.





התקליט הזה השפיע על הרכבים רבים והקדים את קולה המחושמל של שר ("אתם מאמינים בחיים אחרי אהבה?") בכ- 30 שנה.
בשנת 1978, הוציא תקליט קודר יותר בשם Haackula וב- 1981 את Bite שסימן את סוף הקריירה שלו. הנה קטע מ - Haackula





האק סבל מבעיות בריאותיות ובשנת 1988 נפטר ממחלת לב. בשנת 1982 הקליט את היצירה האחרונה שלו, בה שיתף פעולה עם ראסל סימונס והנה היא לפניכם:






זהו להפעם, ילדים, מקווה שנהניתם ואל תשכחו, אם לא תלכו לישון בזמן, ברוס האק יבוא לחפש אתכם..

יהיה דיסקו

כל אחד מאיתנו מסתובב בעולם הזה עם תחושה שיש לו איזו יכולת על טבעית מיוחדת. יש כאלה שמאמינים שהם יכולים לדבר עם חיות בית וכאלה שיכולים לעשות ביד אחד שמיניות ובשניה מעגלים על הבטן. כך או אחרת, כולם בסופו של דבר אנשים מוזרים. רוברט מוג, למשל, טען שהוא מסוגל לשמוע מה קורה בתוך טרנזיסטור (והכוונה לרכיב החשמלי ולא למקלט הרדיו האהוב). נראה לי שהוא מנצח בתחרות על התואר הווירדו הראשי. אבל בכל זאת אפשר להניח את זה בצד עם לוקחים בחשבון שהבחור המציא את אחד הסינטיסייזרים הבולטים והמשפיעים במאה ה- 20.
בתחילת דרכו היה סוחר טרמין תמים בזמן שהיה סטודנט (איפה זה ואיפה מלצרות בפונדק עין כרם?) ובתחילת שנות ה - 60 החל להתעניין במכשירים מורכבים יותר והקים את חברת "מוג" כדי להמשיך להשתעשע עם רעיונותיו. זה נכון שהוא לא היה הראשון שייצר מכשירים מורכבים, אבל המצאת הטרנזיסטור איפשרה ייצור של כלים קטנים יותר, אמינים יותר וזולים יותר. בשנת 1964, הוא הציג את הדגם הראשון. הגדולה של מוג היתה בניתוח הצליל האלקטרוני ובפירוקו למרכיביו ובעצם יצירת "בלוקים" בעלי פונקציונליות מסוימת (אוסילטורים, פילטרים וכו') - והנה קיבלנו את הסינטיסייזר המודולארי! בשנים הראשונות המוג נמכר בעיקר למוסדות ולחוקרים שהתעסקו בכלי ברמה הניסיונית אבל בשנת 1967 פגש מוג את וונדי קרלוס (אז עדיין וולטר קרלוס). שנה אח"כ עשה הכלי הקסום את הפריצה המסחרית הגדולה והגיע לקהל הרחב בתקליט של קרלוס, בו היא מבצעת יצירות של באך על המוג (switched-on Bach). למרות שוונדי קרלוס עוד תקבל אצלי פוסט מיוחד, אי אפשר לא לשמוע קטע קטן שלה גם כאן, בכל זאת, היא אחראית על פריצת הדרך... אז הנה קטע הנושא מהסרט תפוז מכני



בשל הפירוק לבלוקים נפרדים ועצמאיים, ניתן היה לבנות כלים בגדלים שונים שיצרו רצפים שונים של רכיבים חשמליים והביאו ליצירת סאונדים ייחודיים. הכלי הגדול ביותר שנבנה נקרא TONTO  - the original new timbral orchestra ונוצר בשנות ה - 70 ע"י שני מדענים לא מפוזרים בשם מלקולם ססיל ורוברט מרגולף. הכלי הענק הזה, שתפס חדר שלם, היה קומבינציה של מודולים שונים של מוג עם רכיבים נוספים של חברות כמו Arp ו - Ems. אחד המוסיקאים שנדלקו על הכלי המופלא הזה ושני מפעיליו הסהרוריים היה לא אחר מאשר סטיבי וונדר. והנה לפניכם הלהיט של וונדר עם הסאונד של הטונטו, פאנקי!



חוץ מהשיר הזה, וונדר הוציא 4 תקליטים מהחומר שנאסף במפגשים עם ססיל ומרגולף, ביניהם גם השיר, Living for the city. מומלץ בחום.

ומהצד השני, המצאת הגירסה הקטנה יותר של המוג, שנקראה מינימוג, איפשרה את הכניסה של הכלי לתוך הרכבים מוסיקליים ושילובו בהופעות חיות. להקת הרוק הראשונה שעשתה את זה היתה the Doors בשיר Strange Days (מוקדש לאלעד)



רוברט מוג, המדען המטורף, ששומע חשמל, ייצר כלי משמעותי כל כך שנגע כמעט בכל ז'אנר של מוסיקה, וזה הישג לא קטן בהתחשב בעובדה שכשזה קרה, הצליל האלקטרוני הלחיץ אנשים וגרם להם לחשוב שעוד שנייה תתחיל מתקפת חיזרים והם צריכים לרוץ למקלטים ולשמוע מה יש לחיים יבין להגיד על זה. והנה בהקשר הזה, להקת הרובוטים, Kraftwerk בלהיט Autobahn



ולסיום התרגשות קלה. כשהתחלתי לכתוב את הבלוג הזה לא העליתי על דעתי שיזדמן לי לכתוב על מלכת הדיסקו, דונה סאמר. אבל הנה הרגע הגיע והיא זוכה לכבוד לסגור את הפוסט בנושא היוקרתי הזה. השימוש בסינטיסייזר בדיסקו, נותן לו את החותמת שכל כך מזוהה איתו וכל מי שלא הקשיב ללינקים הקודמים, יעשה לעצמו רק טוב אם יראה את הקליפ הבא. איזה חליפות טייץ מרשימות, מה שנקרא, איש חלל.. וכמובן כוריאוגרפיה שלא היתה מביישת את אוהד נהרין



דיסקו!

למה אי אפשר לשבור סקסופון על הבמה? או נעורים מאוחרים

מאז ומעולם הרגשתי את רוח המרד חיה בתוכי. תספורת האלי אוחנה הפרועה מחטיבת הביניים היתה רק סנונית ראשונה לביטויי ההתנגדות שבאו בהמשך.אבל אז גם התחלתי לנגן על סקסופון, צעד שגרם לכל התודעה המוסיקלית שלי לקבל תפנית לעבר עולם רגוע ומיושב. עולם הג'ז. או במילים אחרות, נקלעתי לג'ז. מה ידעתי אז? אבל עכשיו במרחק הזמן, אני יודעת שלא הייתי שייכת, זה לא היה המקום הטבעי בשבילי, בכלל הייתי אמורה להיות פאנקיסטית, או במילים אחרות, הנה פוסט על פאנק. אני לא מומחית גדולה לכל הפאנק הזה, כי כאמור, הזזתי רגליים לצלילי קונטרבאס מהלך אי אילו שנים לא מבוטלות, אבל בכל זאת זה מה שמתנגן לי בימים אלו ברמקולים, אז חשבתי לאפשר לכם להיות לרגע חלק מהמסע שלי במחוזות זרים ורחוקים שמרגישים כמו בית.

מאיפה להתחיל עכשיו, זאת שאלה מאד קשה. חשבתי שהכי פשוט לחשוב על מה אני אוהבת. אז עלה לי לראש נויז ואנרגיה של פאנק ומסתבר שאני לא היחידה שחשבה על החיבור הזה. אמרו את זה קודם לפניי. נויז פאנק (ידוע גם כנויז רוק).
נויז רוק הוא שלוחה של הפאנק רוק. הזרעים להתפתחותו הונחו כבר בשנות ה-60, והוא התגבש לזרם עצמאי בשנות ה-80. המאפיינים הבולטים שלו, היו שימוש בדיסונאנס ופידבקים בשפע וזה אומר שאני כבר בכיוון הנכון. אחת היצירות הראשונות ששילבו את האלמנטים האלה בתוך הפאנק רוק היא free form guitar של להקה בשם שיקאגו בשנת 1969. לחובבי הניסויים בכלי נגינה (אני אגב, בדרך לצמחונות):



עוד יצירה שהשפיעה רבות על התחום וגם עשתה שימוש בדיסונאנסים ופידבקים היתה Metal Machine Music של לו ריד, שאמנם בחרתי לא לשים כאן לינק אליה, אבל היא בכל זאת מומלצת בחום. הלהקה שמזוהה עם תחילת הז'אנר היא Destroy all monsters והנה שיר שלהם שיכניס אותנו קצת לאנרגיה הנכונה



לפני מספר ימים, התמלאתי כולי אושר גדול, כשמצאתי הרכב, בעודי מכינה פוסט זה, שעושה מוסיקה בדיוק בשילוב שאני מנסה לתאר. קחו את הדיסונאנסים מלמעלה, הוסיפו להם את האנרגיה מלמטה ועוד אלקטרוניקה כיאה להרכב שפעיל בשנות האלפיים וקיבלתם את Neptune (להקת נויז פאנק מלוס אנג'לס):



בעודי מלאת התרגשות, השמעתי את הקטע הנ"ל לידיד יקר, שלא כמוני, הוא מומחה גדול מאד למוסיקאים עם כריות בכתפיים ואיפור כבד. הוא שמע ואמר, "את תאהבי את suicide". האמנם? יצאתי לבדוק.


Suicide הוא דואו אלקטרוני משנות ה-70 הכולל את אלאן וגה כסולן ומרטין רב (Rev) על הסינטיסייזרים. הם למעשה היו ההרכב הראשון שקרה למה שהוא עושה פאנק. רב יצר תבניות פשוטות ומיניליסטיות, המלוות במכונות תופים פרימיטיביות ולתוך האוירה הזאת השתלבו המילמולים של וגה ויצרו יחד שילוב שהיה לאחד המשפיעים שיצאו מאותה תקופה. ההרכב היה ידוע בעימותים שלו עם הקהל בזמן ההופעות החיות. בגלל הלבוש שלהם, לטענתם, הם היו מתקבלים בבוז גדול ע"י הקהל עוד לפני שהתחילה ההופעה. הופעה אחת שלהם התדרדרה לכדי הפגנה אלימה והיא מתועדת כבונוס טראק "23minutes over brussels" בהוצאה מחודשת של אלבום הבכורה שלהם, Suicide.



הסטיילינג שלהם, כמובן ראוי גם הוא לציון (אין לי מילים, פשוט שני אנשים עם סטייל מגניב וטעם מעולה במוסיקה).

ההרכב השפיע רבות על התפתחות סגנונות כמו אינדי רוק, אינדסטריאל ודאנס ועל הרכבים כמו רדיוהד, ג'וי דיויז'ן, ניק קייב ,R.E.M ועוד רבים וטובים.

ולמרות שזה לא בלוג על אקטואליה, הקטע שאיתו אסיים להפעם, מתאים לרוח התקופה כשאזרחים עניים ומיואשים יוצאים להפגין, ומוקדש למפגינים במצרים.

ריקשות וצופרי רכבות

בעיתוי מושלם, אחרי פירסום הרשומה הקודמת וההתעסקות שלי ברעשי הדירה והעיר ורחשיהן, קיבלתי מייל המזמין אותי לאירוע המתעסק בסאונד וארכיטקטורה. בירור קטן על האיש שמגיע להרצות, קארסטן סטאבנו, הבהיר לי שגם הוא כנראה לא גר בכפר קטן ופסטורלי, אחרת אין לי הסבר לאורבניות הגולמית שבעבודותיו (נחמה ומזור לאוזניי הכואבות ונפשי המרוטה מזמזומי מזגנים, לא אמצא שם).
קארסטן סטאבנו (ברלין) יגיע ביום שישי הקרוב,14/1/2011ֶ,לישראל, כאורח של בתי הספר הירושלמים לאומנות בצאלאל ומוסררה וייתן הרצאה בנושא החביב עליו, מערכות היחסים המורכבות בין סאונד וחלל. בשנת 2008 אירגן סטאבנו את TunedCity, כנס ותערוכה שעסקו מין הסתם באותו נושא. באירוע השתתפו כ- 100 אומנים, מוסיקאים ותאורטיקנים שהתאספו במקומות שונים בעיר ברלין ונתנו פרשנות מחודשת לחללים האורבאנים מנקודת מבט סונורית. מי שזה נשמע לו קצת לא ברור יכול להרגיש בנוח, זה באמת לא כזה טריוויאלי, ולכן החלטתי להקל על כולנו ולהביא דוגמא מהאירוע הראשון שכאמור נערך לפני כשנתיים וחצי.
הנה קטע ממופע שנקרא infrasound של האמנים Randy h.y Yau ו- Scott Arford. בעבודה הזאת, ההתיחסות לסאונד איננה כמו אל מוסיקה ולחווית שמיעה טיפוסית אלא חוויה יותר כוללת שבה הקהל מרגיש את הסאונד בגוף, כאשר יש ייצור תדרים מסוימים המותאמים לחלל בו מושמעת היצירה, היוצרים תנודות של חפצים בחלל וכן של הקירות עצמם. באתר שלהם יש גם עדויות של אנשים שחוו זאת על בשרם ונשארו חיים כדי לספר על זה. העדות החביבה עליי ביותר היתה של בחור שאמר שההופעה הזאת הבריאה לו כאב כרוני ברגל (אני לא פוסלת את האפשרות שזה אותו בחור שב"עדות" אחרת אמר שההופעה הזאת היא חוויה חזקה יותר מכל סם).



הרכב נוסף מאותו אירוע הוא tamtam שהכין יצירה בשם Hometown לצ'לו, באס, קול וסאמפלר. התייחסות שלהם לקשר לסביבה היא שהסביבה היא חומר הגלם ליצירה ויוצרים עבורה תפקיד נוסף במוסיקה. בעבודה הזאת, הם הקליטו את הקולות של עיר מגוריהם (זאת הזדמנות להזכיר לכולם, שעדיין אפשר להגיש קטעים לתחרות, פרטים ברשומה הקודמת).
הנה לינק להאזנה וגם תמונה

וחזרה לקארסטן סטאבנו עצמו. יליד 1972, בעל תואר בעיצוב תקשורת (השד יודע מה זה) וחבר בהרכב Staalplaat Soundsystem. וכאמור, מייסד פסטיבל TunedCity. 

צירפתי כאן שני קטעים של ההרכב שלו, הראשון, Yokomono, נוצר ע"י מבנה מורכב של 10 פטיפונים כשהסאונד משודר דרך סט של מכשירי רדיו בשיטת שידור fm. נשמע סינית? קבלו את גירסת הריקשות מהודו:

הקטע הבא לעומת זאת, הוא אינסטלציית סאונד שנוצרת כולה מצלילים הנאספים בזמן אמת בתחנת הרכבת. זאת בעצם גירסה ספציפית לפרויקט שלהם Architone שמטרתו ליצור אומנות סאונד במקומות ציבוריים. הנה:





אם כל זה מעניין אתכם, אל תפספסו את ההזדמנות לפגוש את סטאבנו ביום שישי. השאיפה של המארגנים היא לארגן כנס דומה ל- TunedCity גם בישראל בקיץ 2012 וכמובן שאם יהיה עניין זה רק יזרז את קיומו.

Carsten Stebanow - between architecture and sound
יום שישי, 14/1, המחלקה לארכיטקטורה, בצלאל 1, ירושלים. 09:30 - 11:45, כניסה חופשית