יום שבת, 26 במרץ 2011

תוכנות רבותיי, תוכנות

בתוך הקיום המוסיקלי שלי, יש חור שחור של 4 שנים בהן למדתי מתמטיקה ומדעי המחשב. אם אני מנסה לשחזר את הסיבות שהובילו אותי לסטייה הזאת, אני לא ממש מצליחה לקבל תמונה ברורה, למעט רגע בניו יורק בו בזמן שאכלתי קציצת בשר לא ברורה (מקדונלד'ס קוראים לה המבורגר) מנקה כושי זקן הרים צ'יפסים מרוטים מהרצפה ואיזושהי תחושת חרדה שנבעה ככל הנראה מדרך החינוך הפולנית אותה ספגתי בבית אבא (או יותר נכון, אמא). כך או אחרת, אלו היו פני הדברים ובמשך הרבה זמן, הרגשתי שזאת היתה טעות שגרמה לעיכוב משמעותי בדרכי המוסיקלית. אבל היום אני כבר מבינה, שבהתחשב בעובדה שמוסיקה ממוחשבת החלה כבר בסוף שנות ה-50, גם בלי הלימודים האלו, הייתי באיחור מה.
הפוסט הזה הוא הראשון מבין סדרה על האנשים שהבינו את הפוטנציאל של המחשב הרבה לפניי ועל התוכנות שאיפשרו ועדיין מאפשרות לכל הקסם הזה לקרות.

בשנת 1957 הושמעה היצירה הראשונה שנכתבה למחשב. המחשב היה IBM 704 והקטע בן 17 השניות, נוצר ע"י תוכנת המוסיקה הראשונה שייצרה סאונד, תוכנת "MUSIC" שפיתח מקס מת'יוס (בתמונה, המחשב המדובר, לא בדיוק מחשב שולחני).



מת'יוס למד הנדסת חשמל והחל לעבוד במעבדות בל, שם פיתח את התוכנה ומאז הפך לאחד המובילים בתחום חקר הסאונד הדיגיטלי, סינטזה וממשקי אדם - מחשב.
MUSIC היתה ראשונה בסדרה של תוכנות (MUSIC 2, MUSIC , CSound, Cmix ועוד) כשכולן מתאפיינות באותה לוגיקה - קובץ אחד מכיל מעין ספרייה של פונקציות היוצרות את הסאונד עצמו, כולל טכניקות של סינטזה ועיבוד סיגנל שמהן יכול המשתמש לייצר כלים וקובץ נוסף מכיל את כל הפקודות הקשורות לקטע המוסיקלי עצמו (תוים, דינמיקה וכו').
חלק מההנחות שקבע מת'יוס בסדרת MUSIC לגבי הדרך הטובה ביותר להפקת סאונד ממחשב, עדיין מנחות יוצרי תוכנות בימינו אנו ונחשבות מתוחכמות ומקוריות. חלק מהפיתוחים של תוכנה זאת עדיין זמינים כפלאגינים, כך שאפשר להשתמש בהן עדיין בימינו אנו.

בשנת 1961, הציג מת'יוס את ה"מחשב המדבר" הראשון בביצוע לשיר Daisy Bell והנה הוא כאן להנאתכם:



אם הקטע הזה הרשים אתכם, תדעו שאתם בחברה טובה. חבר של סטנלי קיובריק שהיה בהצגה של הפלא, סיפר לו על כך וכך השירה הממוחשבת של דייזי  הגיעה לסצינה המוות של HAL9000 מהסרט 2001a space odyssey
בסרט יש ביקורת על השתלטות המחשב על האדם, מעין נבואה שחורה, ולכן השימוש בשיר הספציפי הזה איננו מקרי. המחשב מקבל חיים. מלחיץ בהחלט.




החל משנות ה-70 התמקד מת'יוס בפיתוח דרכים לשימוש במחשב בהופעות חיות.
לתפיסתו, נגן של מחשב צריך מיומנויות שונות מנגן של כלי נגינה קונבנציונלי ולמעשה עליו להיות מעין "מנצח" ששולט על תזמורת אלקטרונית שלמה.
מת'יוס פיתח לשם כך קונטרולר מיוחד שנקרא radio baton שמאפשר שליטה על תזמורת שכל תפקידיה מנוגנים ע"י המחשב.
מי שרוצה להעמיק ויש לו חצי שעה פנויה, הנה שיעור קטן והדגמה מאת מת'יוס עצמו של הרדיו בטון




מת'יוס עמד בראש המחלקה למחקר אקוסטי והתנהגותי במכון בל בין השנים 1962-1985 וכן שמש כיועץ מדעי ל - ircam בצרפת. שם אגב החל פיתוחה של תוכנת Max/Msp שנקראת בחלקה על שמו (מקס, כן?) שהיא בהרבה מובנים המשכה של התוכנה MUSIC ועליה אכתוב בפעם הבאה.


ואפרופו תוכנות, ביום רביעי הקרוב (30/3) אני פותחת קבוצה ללימוד תוכנת אבלטון לייב שהיא אחת התוכנות המובילות היום ליצירת מוסיקה. אחד הייחודים שלה הוא שימושי הלייב שלה, ובמילים אחרות, האפשרויות שהיא נותנת כתוכנה להופעות חיות. מעבר לזה היא גם מספקת אפשרויות יצירה אינסופיות וגם יכולה לשמש כתוכנת עריכה. כמובן שגם לה אייחד פוסט בהמשך אבל בינתיים מי שרוצה להעמיק מוזמן להצטרף לקבוצה.
ב- 2/5 תפתח קבוצה גם בירושלים.


עכשיו אסיים ברוח אודיסאה בחלל ואומר, הזהרו מהמחשב האישי שלכם!




יום ראשון, 6 במרץ 2011

המימד החמישי

צילום שחור לבן. גבר כבן 40 יושב ליד פסנתר ומנגן. מאחוריו עומד גבר אחר, גם הוא כבר לא ילד. ידיו של הגבר העומד, נעות על מצחו של הגבר המנגן בפסנתר. המוסיקה שנשמעת היא שילוב של נגינת הפסנתר וסאונדים אלקטרונים גולמיים. הדבר נמשך מספר דקות.
בהחלט סצינה לא שיגרתית, אבל אתם יכולים לנשום לרווחה, מדובר בסה"כ ביצירה שכתב ברוס האק לפסנתר ולכלי שהמציא בשם דלאריום.
הדלאריום הוא כלי אלקטרוני שמאפשר לנגן על אנשים (בהחלט נשמע הגיוני..) וזה בזכות היותו סינטיסייזר הרגיש לחום ומגע, כלומר במגע בין שני האנשים שמפעילים את הכלי נוצר צליל (צמיד על פרק ידם מחבר אותם בחוט חשמל לסינטיסייזר).
הנה קטע משעשועון אמריקאי בשנת 1966 שמציג את הפלא (טלויזיה במיטבה)




מעבר להמצאה המופלאה הזאת, שאני מניחה שבימינו מי שהיה מנגן עליה עלול היה להיות חשוף ללא מעט תביעות בענייני הטרדה מינית, ברוס האק נחשב לאחד החלוצים בתחום המוסיקה האלקטרונית והנה עוד כמה פנינים מהקריירה המגוונת שלו.

בתחילת שנות ה-60 חבר האק לאסתר נלסון, מורה למחול לילדים, ויחד עם חברו פאנדל הקימו את הלייבל Dimension 5 שתחתיו הוציאו מוסיקה אלקטרונית לילדים. ביצירות שלהם שילבו בין הכלים האקוסטיים גם סינטיסייזרים וכלים אלקטרונים משונים שהאק בנה בעצמו מכל הבא ליד.
בתקופה שבה המוסיקה האלקטרונית שויכה בעיקר ליצורים מהחלל החיצון ועב"מים למיניהם, אני מניחה שהמוסיקה הזאת הדירה שינה מלא מעט ילדים אמריקאיים רכים בשנים.
התקליט הראשון בלייבל נקרא Dance Sing and Listen ואחריו הגיעו עוד כמה בסדרה. הנה קטע מהתקליט שהגיע בשלב מאוחר יותר ונקרא The Way Out. הקטע נקרא "בי"ס לרובוטים".
(מומלץ לעבור לבגדי התעמלות ולמלא אחר ההנחיות בשיר):





בשנות ה-60 המאוחרות, כשמוסיקה אלקטרונית החלה להיות קצת יותר מקובלת, האק החל לעשות מוסיקה לפרסומות בעצתו של מנהלו האישי והמשיך לקדם את המוסיקה האלקטרונית בטלויזיה וברדיו. בתקופה זאת גם נחשף לרוק פסיכדלי והוציא ב - 1969 את התקליט Electric Lucifer שהשתייך לזרם וסיפר סיפור על נצחון האהבה את השטן.
בתקליט האק עשה שימוש בסינטי של מוג ובגירסה שבנה בעצמו לווקודר (כלי המאפשר לסינטיסייזר "לדבר" - הסבר על רגל אחת) ובשירה של מנהלו האישי , כריס קצ'וליס.





התקליט הזה השפיע על הרכבים רבים והקדים את קולה המחושמל של שר ("אתם מאמינים בחיים אחרי אהבה?") בכ- 30 שנה.
בשנת 1978, הוציא תקליט קודר יותר בשם Haackula וב- 1981 את Bite שסימן את סוף הקריירה שלו. הנה קטע מ - Haackula





האק סבל מבעיות בריאותיות ובשנת 1988 נפטר ממחלת לב. בשנת 1982 הקליט את היצירה האחרונה שלו, בה שיתף פעולה עם ראסל סימונס והנה היא לפניכם:






זהו להפעם, ילדים, מקווה שנהניתם ואל תשכחו, אם לא תלכו לישון בזמן, ברוס האק יבוא לחפש אתכם..