יום שישי, 29 באוקטובר 2010

מהפכה אדומה, רוגלעך והאישה החדשה

הרשומה הקודמת גרמה לי קצת להרהר השבוע בשתי הדרכים השונות שייצגו צ'יאני ואוליברוס, כוכבות השבוע שעבר. הדרך האחת היא הדרך המסחרית יחסית (למרות שקשה להגיד שצ'יאני עם הבוקלה שלה זכתה לאותה הצלחה כמו של רביעיית אבבא וללא ספק דרכה לאירוויזיון היתה רחוקה מרחק אלפי נצנצים זוהרים) והשנייה הדרך הבלתי מתפשרת של אוליברוס. והנה שוב ניצבתי מול שאלת השאלות, אומנות או כסף? בהקשר הזה מצאתי את עצמי השבוע במשרדי "מען" (סוג חדש של הסתדרות) חותמת על הצטרפות לקרן פנסיה כמורה בביה"ס מוסררה. מעבר לפנסיה ההסכם החדש של ביה"ס מוסררה כולל גם זכויות סוציאליות נוספות, דבר שהינו חסר תקדים בתחום. אמנם מצבם של המוסיקאים בעייתי לא רק מחוסר קיומם של חוזי העסקה מהסוג הזה, אלא גם בשל אי קבלת תגמול כספי על עבודתם בכלל אבל יחד עם זאת, אני מקווה שהצעד הזה ייצור איזושהי תגובת שרשרת שתביא בסופו של דבר לשינוי גורף בענף (ההצטרפות לאיגוד ישר מביאה איתה ז'רגון הסתדרותי... סליחה). אחיותיי ואחיי המוסיקאים, צעד צעד נעשה את השינוי! מוסיקאי העולם התאחדו!! (אני ממש מרגישה שהרוח המהפכנית של הקומוניסטים ממען דבקה בי ובקרוב אני אמצא את עצמי מעבירה את ימיי בלגימת תה ואכילת רוגלעך כפייתית, כמו שנהוג לעשות בחלונות הגבוהים של המהפכות הגדולות).
ולענייננו. נשים. כן. בהמשך לרשומה הקודמת הנה עוד שתי נשים (אחרונות לעת עתה) שאני אוהבת במיוחד. וכמו הנשים הגדולות מהפוסט הקודם, גם הן היו מהפכניות בדרכן (לא כולל הרוגלעך).



















בחרתי להתחיל בדיליה דרבישייר (Delia Derbyshire), וזאת בין היתר, בגלל שהיא נפטרה בגיל 64 ממחלת הסרטן (סיבוכים שנבעו מסרטן השד) ולמי שעוד לא נתקל בכל הסטטוסים המעצבנים והלא ברורים בפייסבוק בסגנון, "אני אוהבת את זה רועש, צורמני ובלתי מתפשר" (מה לעזאזל ניסו המארגנים של הקמפיין הזה להשיג???), חודש אוקטובר הוא חודש המוקדש למחלת הסרטן.
דיליה נולדה ב 1937 בקובנטרי שבאנגליה. באחד הראיונות איתה ציינה את הסירנות והאזעקות של תקופת מלחמת העולם השנייה כאחד הדברים שהשפיעו עליה ועוררו את עניינה בתחום הסאונד. בהמשך למדה דרבישייר לתואר במתמטיקה ומוסיקה (לו ידעתי את המידע הזה לפני אי אילו שנים, בטח זה היה מקל עליי בלילות הלבנים במעבדות המחשבים באוניברסיטת בן גוריון אשר בנגב). כאשר הגיעה לחברת התקליטים Decca בחיפושיה אחר עבודה, אמרו לה שהם לא מעסיקים נשים באולפנים שלהם. בצר לה, הלכה לעבוד שנה באו"ם בז'נבה ולהירגע מגילוי האפליה הזה. אבל למזלנו, דיליה כאמור היתה טיפוס מהפכני. על עצמה היא העידה שתמיד עשתה את הדברים הלא מקובלים. וכך בשנת 1960 הצטרפה כמתמחה לניהול אולפן ב BBC, שם גילתה את הסדנא הרדיופונית (Radiophonic Workshop) וביקשה להצטרף. דבר שגם הוא נחשב בלתי מקובל בעליל ולכן אושר לה להצטרף על תקן "נספחת זמנית". אבל איך אומרים, זמני זה הכי קבוע והיא נשארה שם עד תחילת שנות ה-70. במסגרת הסדנא, שהוקמה כדי לשרת את מחלקת התסכיתים בתחנת הרדיו, דרבישייר יצרה את הפתיח של הסדרה Doctor Who שהפך להיות מזוהה איתה וגם היה הפתיח האלקטרוני הראשון לסדרת טלויזיה וכך הסאונדים האלקטרוניים שלה הגיעו להמוני אוזניים חדשות.




הסדנא החלה ליצר יותר ויותר חומרים לטלויזיה, ודיליה התבקשה ליצור פסקולים לכל תוכנית שעסקה בתכנים הזויים (עתידניים, פרה היסטוריים או סתם לא מסתדרים עם ההגיון הבריא) שתאמו את האוירה הפסיכדלית שליוותה את יצירתה.
ביחד עם ברי ברמיין היא יצרה את Dreams יצירה בת חמישה חלקים לרדיו שעסקה בחלומות. מתוך אוסף עדויות על חלומות, הם יצרו קולאז' שהתמקד בכל אחד מהחלקים בתחושה אחרת שהעידו עליה החולמים (רדיפה, נפילה, אדמה, ים, צבע).




אגב, כל העבודה הזאת נעשתה עוד בתקופה שהיה צריך לחתוך ידנית את סלילי הטייפים ולהדביקם מחדש!!! אפשר להגיד בלב שלם, שדיליה דרבישייר היתה מקצוענית אמיתית במלאכת יד, בתיה עוזיאל מאחורייך..



דרבישייר לא הסתפקה בפעילות הסדנא הרדיופונית ובשיתוף עם בריאן הודג'סון ופיטר זינובייף הקימה את Unit delta plus, קבוצה שנועדה לקדם מוסיקה אלקטרונית ובאחד מאירועיה היתה ההשמעה הפומבית היחידה לקטע "Carnival of light" של החיפושיות. הקבוצה פעלה בשנים 66' 67'.
בהמשך הקימה את Kaleidophone Studio בשיתוף עם דיויד וורהאוס, שיצר מוסיקה אלקטרונית להצגות תאטרון רבות. בסטודיו גם הופק התקליט An Electric Storm של ההרכב White Noise בו לקחה חלק. תקליט שנחשב לאחד מאבני הדרך במוסיקה האלקטרונית.



דיליה עזבה את ה BBC בשנת 1973 וזמן קצר אח"כ הפסיקה להלחין.
בסוף שנות ה-90 היא חזרה למוסיקה ונפטרה בגיל 64 בזמן שהיא עובדת על תקליט חדש.


אז זהו להפעם. אני יודעת שהבטחתי שתי נשים בתחילת הדברים, אבל יצא שדיליה סחפה אותי לגמרי. עמכם הסליחה. כנראה שפשוט הוקסמתי מהיכולת שלה לתפקד בתוך סביבה כל כך גברית ומפלה ולהצליח למרות הכל להשאיר חותם משמעותי. ומעבר להכל, המוסיקה, המוסיקה, אוי המוסיקה. איזה יופי.








10 תגובות:

  1. איתך במאבקך, קומרדית!
    מי ייתן ומאבקך הסוציאליסטי יניב לך הכנסה שתממן יוזמות קפיטליסטיות כמו זאת למשל:
    http://www.analogindustries.com/blog/entry.php?blogid=1236553326129

    טל ש.

    השבמחק
  2. החדר האלקטרוני29 באוקטובר 2010 בשעה 6:14

    תודה על האיחולים :)
    אחלה חולצה, איזו דרבישייר מהממת

    השבמחק
  3. גם אני כמו דיליה חובבת צלילי אזעקות ושלל ציפצופים אחרים ואולי יום אחד גם אעשה עם זה משהו.

    השבמחק
  4. פוסט ראשון שאני קורא בבלוג שלך גברת מאיה היקרה . לא שמעתי מעולם על דרבישייר אבל תופעת ההנאה מאזעקות לא מפתיעה אותי . באמת יש משהו מהנה בהאזנה להן ( גיליתי את זה לפני כשנה באחד מימי הזכרון ) . מבחינתי אומנות הטיפיים היא אחד מהדברים הנעלים ביותר שידעה המוזיקה מבחינת מודעות לצלילים . האישה הזאת בהחלט מסקרנת אותי ואני אבדוק את ההמלצות שלך כאן .
    נ.ב
    אהבתי את זה :
    (אני ממש מרגישה שהרוח המהפכנית של הקומוניסטים ממען דבקה בי ובקרוב אני אמצא את עצמי מעבירה את ימיי בלגימת תה ואכילת רוגלעך כפייתית, כמו שנהוג לעשות בחלונות הגבוהים של המהפכות הגדולות). .

    השבמחק
  5. החדר האלקטרוני31 באוקטובר 2010 בשעה 7:41

    תודה איתמר, אני בטוחה שלא תתאכזב מהגברת דרבישייר ואם יהיה לך כח תציץ בפוסטים הקודמים לעוד דברים מעניינים..

    השבמחק
  6. אני הצצתי בפוסטים קודמים. אין כמו פאולינו. פורצת דרך בכל תחום שנגעה בו.

    השבמחק
  7. תודה על הפוסט. :)
    אני נחשפתי לדיליה בעקבות סרט דוקומנטרי מרתק על ה-BBC רדיופוניק וורקשופ, ולנעימה של דוקטור הו נחשפתי לראשונה בסדרה עצמה. את הסרט שהכינו בביביסי אפשר לראות ביוטיוב, הנה החלק הראשון:
    http://www.youtube.com/watch?v=cKPGzX5kZd0
    ועכשיו יצא גם ספר שמגולל את תולדות ה"סדנה", ונחשי מי מופיעה על העטיפה שלו...
    http://gallifreynewsbase.blogspot.com/2009/12/dwn011210083708-special-sound.html

    השבמחק
  8. תודה :) אני הולכת לבדוק את הלינקים...

    השבמחק
  9. תגובה זו הוסרה על ידי המחבר.

    השבמחק
  10. איזה יופי שהבלוג הזה קיים, חח :)

    השבמחק