יום ראשון, 26 בדצמבר 2010

שלח לי שקט (או יצירה קונקרטית אחרת)

מאז הפוסט הקודם עוברים עליי ימים לא קלים. כבר הרבה זמן שדיברתי על לעבור דירה. השתוקקתי לשינוי והנה הוא הגיע. סך הכל זה דבר טוב, ואני בטוחה שזה היה צעד נכון אבל בכל זאת זה לא פשוט לעשות מעבר כזה. מבניין שהגיל הממוצע בו עומד על גיל הפנסיה והשעות הפעילות בו הן השעות המקובלות על זקני העיר (למעט שכנה אחת, שלמרות גילה המופלג מתעוררת כל יום בעשר תודות לנומבון הקסום שהיא לוקחת כל ערב) לשכונה שבה מסתיימות לאנשים אשרות השהייה אחרי 5 שנים והם מוצאים את עצמם מזדקנים באפריקה (תפורק יחידת עוז!!). אני שרגילה לשלווה של דירה עורפית בצפון הישן של העיר, מתמודדת עם רעשים בלתי צפויים באזור הדרומי הזה של העיר (יכול להיות שנתב"ג המחודש בעצם הוזז לאזור שוק לוינסקי? מה זה כל המטוסים האלה לכל הרוחות?). החתולות שלי גם הן שינו את עורן, והפסיכוטית ביניהן הפכה לחתולה מתפנקת ונעימת סבר. בקיצור, אין לי מושג מי אני ושל מי החיים האלה. במצבים כאלה אדם צריך משהו יציב ומוחשי. אדם צריך קצת מוסיקה קונקרטית.

המוסיקה הקונקרטית החלה להתפתח בסוף שנות ה- 40 של המאה הקודמת. מייסד הז'אנר היה פייר שאפר והתפתחותו התאפשרה לאחר מלחמת העולם השנייה כשטכנולוגיות הקלטה והשמעה (מיקרופונים, פונורגף - גירסה פרימיטיבית של פטיפון, ובהמשך טייפים) הפכו ליותר נגישות (תודה מיוחדת לרדיו צרפת, RTF, שאיפשר לשאפר ולחבריו להשתעשע עם הטכנולוגיות החדשות הללו. מנכ"ל רשות השידור, לתשומת לבך). בזרם הקונקרטי, הסאונד הוא חומר הגלם של היצירה ללא הגבלה לחומרים הנוצרים מכלים מוסיקליים או לתפיסות תאורטיות מקובלות כמו הרמוניות, מלודיות, קצב וכו'. מתוך התפיסה הזאת, דירתי החדשה, על רעשיה המיוחדים (יש לי רפדייה פה ליד, למשל), יכולה היתה להיות כר פורה ליצירות מופת בז'נאר המדובר. בנוסף, אחד הדברים המרכזיים בתפיסה האסטתית של הז'אנר, היא התיחסות למילה jeu על שני פירושיה המילוליים - לנגן ולשחק (כמו הפועל play באנגלית).

היצירה שנחשבת לראשונה בזרם,"חמש אטיודים לרעש", היא יצירה שכתב שאפר לפונוגרף והושמעה לראשונה בקונצרט בשנת 1948. היא כללה כאמור חמישה קטעים, והנה אחד מהם - אטיוד לפסי רכבת - שכולו סאונדים שהוקלטו על פסי הרכבת






בשנת 1951 הקים שאפר ביחד עם פייר הנרי וז'אק פולאן, את המרכז לחקר המוסיקה הקונקרטית ב - RTF ויחד הם הקימו את הסטודיו הראשון למוסיקה אלקטרו-אקוסטית, שמשך הרבה תשומת לב בקרב מלחינים צעירים כמו בולז, שטוקהאוזן וקסאנאקיס.




בין השנים 1952 ל- 1956 , שאפר מינה את פייר הנרי למנהל הקבוצה (במקומו), שהחל לעבוד עם יוצרי סרטים ניסיוניים וכוריאוגרפים. ב 1957 חזר שאפר וכמובן לא היה מרוצה מהכיוון שתפסה הקבוצה, פרש והקים את הקבוצה למחקר מוסיקלי. אני אחסוך מכם את כל ענייני הפוליטיקה ואפרגן קצת לפייר הנרי, הנה יצירה שלו מהתקופה שעוד לא עצבן את שאפר:




פייר שאפר היה אחראי על מספר קבוצות מחקר, והמשיך להתעסק בתחום שהגדיר, מוסיקה אקוסמטית, כלומר, מוסיקה שנשמעת אך הגורמים לה לא ניראים וברורים למאזין.ב- 1966 פרסם ספר שסיכם את עבודתו וכן הוציא סט של הקלטות בשם "le solfege de l'objet sonore" שהדגים את התאוריות שבספר.

בתחילתה, המוסיקה הקונקרטית נוצרה ע"י הקלטות פשוטות. עם הופעת טייפ הסלילים, ניתן היה לערוך את ההקלטות, לחתוך את הסלילים ולהדביקם בסדר אחר וכך לייצר רצף חדש של התרחשות, להאיץ את מהירות הדגימה ולייצר לופים. בהמשך, המציאו מעין מקלדת שתשלוט על הדגימות המושמעות מהטייפים ושאיפשרה גם שליטה נוחה יותר על שינויים במאפייני ההקלטה עצמה.
הטכניקה הבולטת מכולן, היתה שינויי המהירות, והיא אפשרה שינויים במרקם הצליל, גובהו (פיטץ') ובחותמת שלו (timbre).
מעבר לעבודה על החומר עצמו, החלה התייחסות גם לפריסת הסאונד ע"י הרמקולים, כמו תליית רמקול מהתקרה במרכז החדר בנוסף לרמקולים אחרים הפזורים בחלל.

אני לא אלאה אתכם בכל הפרטים הטכניים והמכשירים שהומצאו כדי לאפשר לכל הדבר המופלא הזה לקרות וגם הפוסט מעט מתארך לי כאן, אז נעבור לימינו אנו ולתחרות קטנה.

תחרות "עשה זאת בעצמך" - קחו מכשיר הקלטה (טייפ מנהלים, אייפון, או כל מקליט אחר) , הקליטו את הרעשים המקיפים אתכם. עירכו מעט את התוצאה (שימו לב לטכניקות בפיסקה מעל), הוסיפו קורט פלפל ושילחו לי לינק לתוצאה. הקטעים המעניינים יזכו לתהילת עולם כאן בחדר האלקטרוני שלי ויוצריהם יזכו לשינוי משמעותי בהרגלי השמיעה (פתאום רעש האוטובוסים מהרחוב ליד, נשמע כמו חלק מיצירת אומנות עכשווית).

הנה קטע לדוגמא, שעשיתי במיוחד בשבת. תנועת המטוסים היתה דלה ולכן נאלצתי להסתפק ברעש של קומקום:

an example for my blog by MayaDanon

יום שבת, 11 בדצמבר 2010

סיבה למסיבה (ממני מני)

'זה הולך להיות פוסט חגיגי במיוחד, ולא בגלל שמדובר בפוסט עשירי, כי למרות שזה מספר עגול, אולי עוד מוקדם לחגיגות. אבל לא חסרות בכל זאת סיבות לחגוג. קודם כל נהיה חורף. גשם ורוח וכל החבילה, ואני כיאה לגולה ירושלמית מההרים הקפואים, מתעוררת לחיים באווירה הקודרת הזאת. סיבה נוספת, היא מעבר הדירה הצפוי בעוד כעשרה ימים. מהצפון הישן אל הדרום החדש. יום חג למוסיקאית האוונגארד המצויה. אמנם שתי הסיבות הללו גם קצת מעציבות, כי מושית החתולה מלמטה טרם מצאה בית חם, אבל מי יודע, אולי המלאך השומר על חתולות רחוב שעברו שני עיקורים בטעות וכמעט מתו וחזרו לחיים ואיבדו נשמה אחת לפחות מתוך ה-9, ידאג לה ומשהו עוד ישתנה עד המעבר.
והסיבה המרכזית לחגיגה היא הדמו החדש שלי. טה דאאאאאאאם! זה בעצם הקלטה של הפרויקט האחרון שאני עובדת עליו ואני מתרגשת מאד לחלוק אותה איתכם, קוראיי הנאמנים.
בעבודה הזאת שלי, אני משלבת ביטים מינימליסטים ומקצבים מרובעים עם נויז על סוגיו (רעשים לבנים, פידבקים, גלים מרובעים, סינוסים צלולים ועוד מכל טוב הארץ). את כל העבודה עשיתי בעזרת תוכנת ראקטור האהובה עליי מכל, שעליה בוודאי ארחיב את הדיבור באחד הפוסטים הבאים וכמובן, אפקט השורה השישית (line 6 בתרגום סימולטני) שאף פעם לא מאכזב. מומלץ בחום לכל מי שרוצה להשקיע באפקט טוב (שלי דיליי לופר, אבל יש עוד כמה מאד שווים בסדרה).
והנה זה בא

Sonicat by MayaDanon

זה הקטע החדש, קוראים לו Sonicat כי ההשראה לחלק מהסאונדים היתה קולה המחושמל והאלקטרוני של החתולה סוני, שמאז ששר איננה איתנו , נראה שצירפה לקולה אפקט פייזר לאות אבל. זה מנהג די ידוע בקרב ההולכים על ארבע.

זהו, פוסט קצר להפעם, כי לצערי יש פה עשרות ארגזים המחכים להתמלא בכל הרכוש שצברתי בחמש השנים האחרונות בתוספת כמה פריטים מביכים מילדותי הרחוקה.

ודבר אחרון, מי שבמקרה רוצה לאסוף את החתולה בת 8 הנשמות, יכול ליצור קשר. שק חול מתנה מובטח.



יום חמישי, 25 בנובמבר 2010

פריצת דרך בחדר אפור

השבוע החל בת"א פסטיבל אפוס לסרטי אומנות ותרבות. לא לגמרי הבנתי למה הכוונה, סרטים באופן כללי זה לא אומנות ותרבות? מה מיוחד בסרטי אומנות ותרבות? אבל רצה הגורל וקיבלתי במתנה כרטיסים למספר סרטים בפסטיבל וכך אוכל לברר באופן קצת יותר אישי את הנושא. הראשון שבהם הוא הסרט התיעודי על וויליאם בורוז אותו ראיתי אתמול בערב. הסרט על הסופר בורוז (Naked Lunch, Junky, Queer), ממייסדי דור הביט, הוא מסוג הסרטים שגורמים לי להרגיש שחיי אינם חיים. בזמן שאני התמודדתי עם הקשיים החברתיים שנבעו מתספורת ה"אלי אוחנה" שלי בחטיבת הביניים בשכונה נשכחת בירושלים, וויליאם בורוז הסתובב עם פאטי סמית', עשה סמים קשים עם נערים רכים (בשנים) והפך לדמות נערצת על דור שלם של יוצרים בתקופת הפאנק רוק (איגי פופ, דבי הארי וקורט קוביין בהמשך, הם רק כמה מהשמות ברשימת מעריציו). גם אני רוצה!
ניסיתי להבין למה התקופה הזאת (שתחילתה בשנות ה - 50) כל כך מושכת בעיניי ומצטיירת כמאד חיה וקיצונית לעומת היום. אולי אני לא מסתובבת במעגלים הנכונים? אולי הז'אנר שלי יוצר אסתטיקה אחרת? אולי אני פשוט לא עושה את הסמים הנכונים?? יש לי חברה שאומרת שהיום פשוט כבר אף אחד לא מתמרד, על שומדבר, ונראה לי שזה נכון. ככה זה כנראה מרגיש כשכולם מסכימים. רדום ותואם את האוירה של הסינמטק בהקרנת סרטים על אומנות ותרבות.

את הפוסט הזה אני מקדישה לוויליאם בורוז, אחד המורדים חסרי הפחד שנראו במאה הקודמת, אדם שלא נכנע להגדרות החברה ולא חסך ממנה את דעותיו ושחטא בין השאר גם בניסויים מוסיקליים.

על בורוז יש המון מה לכתוב, אבל בכל זאת מדובר בבלוג על מוסיקה, אז אני נאלצת לסכם את פועלו הספרותי בכך שיחד על אלן גינסברג וג'ק קרואק הוא התחיל את מה שנקרא תרבות ה"ביט". הסופרים שהשתייכו ל"דור הביט" ניסו סמים למיניהם (בורוז עצמו התמודד עם התמכרות להרואין כל חייו), גילו עניין בתרבויות המזרח והתעסקו רבות במיניות אלטרנטיבית (בורוז היה הומו מוצהר, אך גם נשוי לאישה, אותה הרג בטעות בזמן שהיה שיכור וחשב שיוכל לבצע תעלול בסגנון ווילהלם טל - היא שמה כוס וודקה על הראש והוא פספס בירייה ופגע במצחה - אל תנסו את זה בבית). בספריו כתב בורוז על נושאים שנחשבו טאבו, כמו חוויות השימוש בהרואין בספר "ג'אנקי" (מבקריו טענו שהספר מעודד שימוש בסם) והספר "קוויר" שעסק בהומוסקסואליות ויצא בשנות ה - 50 החשוכות.
לחבורה של וויליאם השתייך גם הצייר בריאון גיסין שהמציא את טכניקת החיתוך (cut up technique). בשיטה הזאת, חותכים דפי טקסט ומחברים מחדש את הדפים בצורה אקרעית וכך נוצרים משפטים חדשים ונרטיב סיפורי חדש, דבר הדומה למונטאז' באומנות גרפית. השיטה הזאת יוצרת רצף קריאה לא לינארי, שמזכיר חלומות וחיבורים הזויים לתת מודע (וויליאם האמין שלעתים ניתן לחזות כך את העתיד, אבל יכול להיות שזה היה בהשפעת הסמים). בורוז אימץ את הטכניקה הזאת והשתמש בה בצורה כזאת או אחרת בכל יצירותיו מאז "ארוחה ערומה" וכמובן שגם ביצירות הסאונד שלו. אני אתן לו להסביר קצת



בורוז עשה לא מעט ניסויים באודיו, כשהוא משתעשע עם טייפים, חותך, מדביק, מאיץ, מאט ומה לא. האלבום הבולט שלו מכל הניסויים האלה נקרא Breakthrough in grey room (ממנו לקוח גם קטע ההסבר שלמעלה),והוא שיתוף פעולה עם איאן סומרוויל. הנה כמה טעימות מתוכו:

בקטע הבא, הוא לוקח דגימה של גיסין בת שני ערוצים, שנוצרה ע"י טייפ שמקליט טייפ אחר, תוך כדי שינוי מהירויות, הקלטה הפוכה ומניפולציות נוספות, כך שבצורה מפתיעה נוצרים משפטים חדשים מתוך כל הבלאגן הזה, ובמילותיו שלו :

"When you cut into the present the future leaks out." (אזור הדמדומים, נא להיזהר.... )











ואחרון אחרון חביב , curse go back :




למי שזה עשה חשק לראות את הסרט, אפשר עוד לעשות את זה בימים הקרובים במסגרת הפסטיבל (שישי 20:00 בבית ציוני אמריקה, 16:00 בסינמטק חיפה, 22:00 בסינמטק ירושלים). הסרט מצליח להעביר את רוח התקופה ולעורר יצרי מרד רדומים אבל לטעמי אין בו מספיק תוכן ממשי מעבר לזכרונות של חבריו ומתישהו מצאתי את עצמי מנקרת אל מול דמותה המוזנחת של פאטי סמית' שנזכרת בערגה בגבר החלומות של המאה ה-20.


ולסיום חידה: מי אלו "צעירי סוניק"? (ותודה מיוחדת למי שיצר את הכתוביות לסרט)

בין הפותרים נכונה לא יוגרל כלום.







יום שבת, 13 בנובמבר 2010

עוגיות עבאדי וביטים מרוסקים

לפני כשנה נסעתי לברלין כדי להופיע. מזג האויר היה חורפי וזה בלשון המעטה. הטמפרטורות נעו בין 0 ל 7- מעלות. העיר היתה קפואה ומושלגת. הברווזים צעדו בבטחה על הנהר (מסתבר שהם לא עפים לשום מקום כשהאגם קפוא). מעבר לעניין הבעייתי הזה כל מה שיכל להשתבש השתבש. כבר במהלך הטיסה היו סימנים מבשרי רעות בצורת וועד מגדלי הפלפלים בערבה שטס בהרכב מלא גברים משופמים וקולניים שדיברו על הבחירות לוועד כל משך הטיסה בווליום שמתחרה עם להקת מטאל של בני נוער מהקריות.
הבלגנו. כשנחתנו, אנשי המכס הגרמני בחרו בי מתוך 200 נוסעי הטיסה ופתחו לי את כל התיקים (גרמנים במדים זה מלחיץ). בהמשך, גילתה שותפתי למסע שיש לה חור בנעל ונכנסים לה מים. בנעליים החדשות שהיא קנתה, התגלה שוב חור למחרת. כשכל זה כבר מאחורניו, איבדנו ארנק עם 500 יורו בשירותים של המוזיאון היהודי (haven't the jewish people suffered enough). בארנק היה גם הכרטיס השבועי למטרו... עד שהתארגנו מחדש עם כרטיסים, תפס אותנו פקח במטרו ונתן לנו קנס של 45 יורו נוספים.
והנה, מתוך כל החשיכה הזאת, הופיעה נקודת האור הראשונה.
פסטיבל Transmediale. גן עדן לחובבי מוסיקה אלקטרונית נסיונית וחדשה. ובתוך גן העדן הזה התחיל סיפור האהבה שלי עם הלייבל רסטר נוטון.
המפגש הראשון עם אמני הלייבל היה בהופעה של ריוחי איקדה במסגרת הפסטיבל. איקדה, יליד 1966, יוצר יפני החי בפריז, מתעסק בצורות הגולמיות ביותר של הסאונד (גלי סינוס, רעש לבן וכו') וחוקר את התדירויות הקיצוניות ביותר בטווח השמיעה האנושי. ההופעה שראינו היתה של הפרויקט "test pattern" שהוא מעין נויז קצבי ומפורק, צורם (לעתים להחריד) ומהפנט (לזה תרם גם האפקט הויזואלי - עבודת וידאו שהיתה מסונכרנת עם הסאונד ותרגמה אותו בזמן אמת לתבניות ברקוד מרצדות שהוקרנו על מסך ענק מאחורי איקדה).
לפעמים קטע יוטיוב אחד שווה מליון מילים:



למחרת ההופעה, הגענו למעין יריד שבו היו נציגים של כל הלייבלים הבולטים בתחום, ושם פגשתי את מרקוס, נציגם של רסטר נוטון. רסטר נוטון הוא לייבל גרמני שהוקם ב 1999 ואיחד את שני הלייבלים rastermusic ו- noton. הלייבל הוציא עד היום כ- 70 עבודות והדגש בכולן הוא על גישה נסיונית לסאונד ואמנות.
עדיין תחת ההשפעה של ההופעה מהערב הקודם, רכשתי לי שלושה דיסקים שיקררו את הימים השרביים שציפו לי בחזרתי לחורף הישראלי. הדיסק הראשון כמובן היה דיסק ההופעה. השני היה revep של Alva noto (שהוא ניקולאי קארסטן) ו- Ryuichi sakamoto. הדיסק הוא EP קצר הכולל שלושה קטעים לקלידים ואלקטרוניקה. הנוכחות המוסיקלית של נוטו רגישה ועדינה כמו מגע כנפיו של פרפר אלקטרוני  (אגב, הפרפר האלקטרוני הוא גם אחד ממנהלי הלייבל).



והדיסק השלישי הוא דיסק אוסף של כמה מהבולטים במוסיקאים החתומים בלייבל. אפתח ואומר שבדר"כ אוספים לא מושכים אותי במיוחד (להוציא קטע מההקשר של האלבום שלו, יכול להיות דומה למכירת ביסקוויט של קרמבו בלי הקצף - לח, חסר טעם ומבאס במיוחד).  אבל לא האוסף של רסטר נוטון (בגרמניה מצאתי קרמבו בעבודת יד באחד הקיוסקים ליד המוזיאון היהודי, זה היה מחזה מרגש ומוזר כאחד, טבלו את הקציפה בשוקולד מול עיניי הלא מאמינות). מדובר ב 14 קטעים שנותנים שעה ורבע של אלקטרוניקה נסיונית במיטבה. האוסף כולל מגוון די מייצג של המוסיקאים הפועלים בלייבל (coh, atom, nibo, alvo noto ועוד) אבל גם נשמע מצוין כדיסק בפני עצמו. למרות שיש בו 14 אמנים שונים, זה עובד טוב ביחד, כנראה בזכות ההקפדה של הלייבל בבחירת האמנים שלו וכן בבחירת הקטעים לאוסף. מומלץ כנקודת פתיחה למאזין המגשש דרכו באפילה.
הנה רצועה מספר 2 מהאוסף. קטע של פרנק ברטשניידר (aka Komet), מייסד הלייבל rastermusic



ואם בפרנק ברטשניידר עסקינן, זאת הזדמנות לסיים הפעם באוירת "שש עם עודד בן עמי". גאווה ישראלית.
המוסיקאי יאיר עציוני, מקים הלייבל False-Industries, אומר בצניעות שהופיע מספר פעמים עם ברטשניידר והאחרון שיחרר אצלו ריליס לפני כחודש. יצאנו לבדוק.
עציוני, מוסיקאי ומלחין הפעיל מזה שנים בסצינה האלקטרונית המקומית, משלב בעבודתו פידבקים, גלי סינוס נקיים והרבה ביטים נקיים פחות. לי זה נשמע מתכון די טוב ומסתבר שאני לא לבד. גם היפנים (לאחר שגילו את עוגיות עבאדי והתמכרו) כנראה אוהבים ויאיר מוציא בימים אלו דיסק שני בלייבל היפני spekk.

הנה הקטע Embrace the dark מתוך הדיסק המדובר שייצא במהרה בימינו   

אמן.


יום שישי, 29 באוקטובר 2010

מהפכה אדומה, רוגלעך והאישה החדשה

הרשומה הקודמת גרמה לי קצת להרהר השבוע בשתי הדרכים השונות שייצגו צ'יאני ואוליברוס, כוכבות השבוע שעבר. הדרך האחת היא הדרך המסחרית יחסית (למרות שקשה להגיד שצ'יאני עם הבוקלה שלה זכתה לאותה הצלחה כמו של רביעיית אבבא וללא ספק דרכה לאירוויזיון היתה רחוקה מרחק אלפי נצנצים זוהרים) והשנייה הדרך הבלתי מתפשרת של אוליברוס. והנה שוב ניצבתי מול שאלת השאלות, אומנות או כסף? בהקשר הזה מצאתי את עצמי השבוע במשרדי "מען" (סוג חדש של הסתדרות) חותמת על הצטרפות לקרן פנסיה כמורה בביה"ס מוסררה. מעבר לפנסיה ההסכם החדש של ביה"ס מוסררה כולל גם זכויות סוציאליות נוספות, דבר שהינו חסר תקדים בתחום. אמנם מצבם של המוסיקאים בעייתי לא רק מחוסר קיומם של חוזי העסקה מהסוג הזה, אלא גם בשל אי קבלת תגמול כספי על עבודתם בכלל אבל יחד עם זאת, אני מקווה שהצעד הזה ייצור איזושהי תגובת שרשרת שתביא בסופו של דבר לשינוי גורף בענף (ההצטרפות לאיגוד ישר מביאה איתה ז'רגון הסתדרותי... סליחה). אחיותיי ואחיי המוסיקאים, צעד צעד נעשה את השינוי! מוסיקאי העולם התאחדו!! (אני ממש מרגישה שהרוח המהפכנית של הקומוניסטים ממען דבקה בי ובקרוב אני אמצא את עצמי מעבירה את ימיי בלגימת תה ואכילת רוגלעך כפייתית, כמו שנהוג לעשות בחלונות הגבוהים של המהפכות הגדולות).
ולענייננו. נשים. כן. בהמשך לרשומה הקודמת הנה עוד שתי נשים (אחרונות לעת עתה) שאני אוהבת במיוחד. וכמו הנשים הגדולות מהפוסט הקודם, גם הן היו מהפכניות בדרכן (לא כולל הרוגלעך).



















בחרתי להתחיל בדיליה דרבישייר (Delia Derbyshire), וזאת בין היתר, בגלל שהיא נפטרה בגיל 64 ממחלת הסרטן (סיבוכים שנבעו מסרטן השד) ולמי שעוד לא נתקל בכל הסטטוסים המעצבנים והלא ברורים בפייסבוק בסגנון, "אני אוהבת את זה רועש, צורמני ובלתי מתפשר" (מה לעזאזל ניסו המארגנים של הקמפיין הזה להשיג???), חודש אוקטובר הוא חודש המוקדש למחלת הסרטן.
דיליה נולדה ב 1937 בקובנטרי שבאנגליה. באחד הראיונות איתה ציינה את הסירנות והאזעקות של תקופת מלחמת העולם השנייה כאחד הדברים שהשפיעו עליה ועוררו את עניינה בתחום הסאונד. בהמשך למדה דרבישייר לתואר במתמטיקה ומוסיקה (לו ידעתי את המידע הזה לפני אי אילו שנים, בטח זה היה מקל עליי בלילות הלבנים במעבדות המחשבים באוניברסיטת בן גוריון אשר בנגב). כאשר הגיעה לחברת התקליטים Decca בחיפושיה אחר עבודה, אמרו לה שהם לא מעסיקים נשים באולפנים שלהם. בצר לה, הלכה לעבוד שנה באו"ם בז'נבה ולהירגע מגילוי האפליה הזה. אבל למזלנו, דיליה כאמור היתה טיפוס מהפכני. על עצמה היא העידה שתמיד עשתה את הדברים הלא מקובלים. וכך בשנת 1960 הצטרפה כמתמחה לניהול אולפן ב BBC, שם גילתה את הסדנא הרדיופונית (Radiophonic Workshop) וביקשה להצטרף. דבר שגם הוא נחשב בלתי מקובל בעליל ולכן אושר לה להצטרף על תקן "נספחת זמנית". אבל איך אומרים, זמני זה הכי קבוע והיא נשארה שם עד תחילת שנות ה-70. במסגרת הסדנא, שהוקמה כדי לשרת את מחלקת התסכיתים בתחנת הרדיו, דרבישייר יצרה את הפתיח של הסדרה Doctor Who שהפך להיות מזוהה איתה וגם היה הפתיח האלקטרוני הראשון לסדרת טלויזיה וכך הסאונדים האלקטרוניים שלה הגיעו להמוני אוזניים חדשות.




הסדנא החלה ליצר יותר ויותר חומרים לטלויזיה, ודיליה התבקשה ליצור פסקולים לכל תוכנית שעסקה בתכנים הזויים (עתידניים, פרה היסטוריים או סתם לא מסתדרים עם ההגיון הבריא) שתאמו את האוירה הפסיכדלית שליוותה את יצירתה.
ביחד עם ברי ברמיין היא יצרה את Dreams יצירה בת חמישה חלקים לרדיו שעסקה בחלומות. מתוך אוסף עדויות על חלומות, הם יצרו קולאז' שהתמקד בכל אחד מהחלקים בתחושה אחרת שהעידו עליה החולמים (רדיפה, נפילה, אדמה, ים, צבע).




אגב, כל העבודה הזאת נעשתה עוד בתקופה שהיה צריך לחתוך ידנית את סלילי הטייפים ולהדביקם מחדש!!! אפשר להגיד בלב שלם, שדיליה דרבישייר היתה מקצוענית אמיתית במלאכת יד, בתיה עוזיאל מאחורייך..



דרבישייר לא הסתפקה בפעילות הסדנא הרדיופונית ובשיתוף עם בריאן הודג'סון ופיטר זינובייף הקימה את Unit delta plus, קבוצה שנועדה לקדם מוסיקה אלקטרונית ובאחד מאירועיה היתה ההשמעה הפומבית היחידה לקטע "Carnival of light" של החיפושיות. הקבוצה פעלה בשנים 66' 67'.
בהמשך הקימה את Kaleidophone Studio בשיתוף עם דיויד וורהאוס, שיצר מוסיקה אלקטרונית להצגות תאטרון רבות. בסטודיו גם הופק התקליט An Electric Storm של ההרכב White Noise בו לקחה חלק. תקליט שנחשב לאחד מאבני הדרך במוסיקה האלקטרונית.



דיליה עזבה את ה BBC בשנת 1973 וזמן קצר אח"כ הפסיקה להלחין.
בסוף שנות ה-90 היא חזרה למוסיקה ונפטרה בגיל 64 בזמן שהיא עובדת על תקליט חדש.


אז זהו להפעם. אני יודעת שהבטחתי שתי נשים בתחילת הדברים, אבל יצא שדיליה סחפה אותי לגמרי. עמכם הסליחה. כנראה שפשוט הוקסמתי מהיכולת שלה לתפקד בתוך סביבה כל כך גברית ומפלה ולהצליח למרות הכל להשאיר חותם משמעותי. ומעבר להכל, המוסיקה, המוסיקה, אוי המוסיקה. איזה יופי.








יום שבת, 16 באוקטובר 2010

מהמטבח באהבה

בשנת 1975 יצא בארץ ספרה המפורסם של רות סירקיס, "מהמטבח באהבה - יסודות הבישול וסודות האירוח", רב מכר שקהל היעד שלו היה נשים עובדות ונכתב בלשון נקבה (!!). ועכשיו, 35 שנה אחרי, בהמלצתו של ידידי נהג הפרדות, החלטתי להקדיש את הפוסט הזה (וככל הנראה גם את זה שאחריו) לנשים שלקחו חלק משמעותי בהתפתחותה של המוסיקה האלקטרונית. זאת הזדמנות טובה להגיד שגם נשים יכולות לסובב נובים , להרים פיידרים ולחבר כבלים. אני יודעת שזה נשמע מוזר, אבל עושה רושם שזה נכון. אפילו שמעתי ממישהו ששמע על מישהו שמכיר מישהי שממש עושה את זה, בחיי!! אולי בעצם הכוונה היתה אליי?! אולי. אבל אני מאמינה שיש אי שם עוד כמה בחורות כמוני , שממפות מידי ופותחות פילטרים ונאלצות להתמודד עם הערות בסגנון "את בטוחה שהדלקת את המחשב?" כשמתעוררת איזושהי בעיית סאונד. אז כן! הדלקתי את המחשב! הכל מחובר! ואם אין לכם משהו מועיל להגיד, תחסכו לי את האבחנות האלה. תודה.
לשאלה למה אין יותר נשים בז'אנרים ה"קשים" (או קשים פחות) של האלקטרוניקה אין לי תשובה. אולי זה קשור לתפיסה המיושנת שלנשים אין חוש טכני חזק או לרתיעה מסורתית של נשים מתחומים שקשורים לחשמל ואלקטרוניקה. גם בז'אנרים אחרים קשה למצוא מוסיקאיות שחורגות מהתפקידים ה"קלאסיים" של נשים (שירה, למשל) וחצוצרניות, מתופפות, גיטריסטיות וכו' הם מחזה חריג יחסית גם בנוף המוסיקלי של המאה ה- 21. גם היום, כשהעולם התקדם יחסית, עדיין ישנה תפיסה שוביניסטית משהו לגבי נשים בתחום. אבל הן היו שם כל הזמן וסללו את הדרך ליוצרים אלקטרוניים שבאו אחריהן.


















אחת מהנשים הללו היא סוזאן צ'יאני שהחלה את הקריירה המוסיקלית שלה אי אז בסוף שנות ה-60 ועד מהרה הפכה לדמות משפיעה בקליקה הסגורה של יוצרי המוסיקה החדשה. בתחילת דרכה היא פוגשת כמה מחלוצי המוסיקה אלקטרונית וביניהם דון בוקלה (ראו פוסטים קודמים) , הופכת למתלמדת שלו ומקדישה את 10 השנים הבאות בחייה לחקר הסינטיסייזר המופלא שיצר.
צ'יאני, ילידת 1946, הגיעה , כמו אלקטרונאים רבים אחרים, דווקא מהשכלה מוסיקלית קלאסית (בוגרת לימודי הלחנה באוניברסיטת ברקלי בקליפורניה). אח"כ במקביל לעבודתה עם בוקלה, למדה מוסיקה ממוחשבת אצל ג'ון צ'אונינג ומקס מת'יוס. סוזאן החלה להתבלט בתחום האומנותי של הז'אנר תוך שהיא עושה פלאים עם הבוקלה שלה ועברה לניו יורק. אך שם, כמו הרבה אמנים ומוסיקאים אחרים נקלעה לקשיים כלכליים ונאלצה למכור את נשמתה לשטן. סוזאן צ'יאני התחילה לעשות פרסומות.
(אגב, גם אני בגיל 20 הגעתי לי לניו יורק בכוונה לפרוץ וכמו סוזאן מצאתי את עצמי בקשיים כלכליים אבל לצערי השטן לא רצה לקנות את נשמתי וחזרתי לארץ כעבור 3 חודשים מיואשת מספיק כדי להירשם לאוניברסיטה למחלקה למדעי המחשב. השטן לא קנה אז נתתי לו במתנה...בעצם, רק השכרתי לפרק זמן מוגבל ביותר)
המומחיות של סוזאן היתה סינטזה, שזה, ממש בקצרה ובכלליות, הפקת סאונדים אלקטרונים מצורות גל ראשוניות, ונסיון לחקות צלילים ואפקטים שלא ניתן לייצר בדרך אחרת. אחד הסאונדים שהכי מזוהים איתה היה סאונד שייצרה עבור קוקה קולה, שנודע בשם "pop & pour" (לי זה נשמע יותר כמו משקה שהגיע היישר מהתפריט של הקלינגונים ממסע בין כוכבים, אבל מי אני שאתווכח עם הצלחה). בשלב הזה גם החלה לעבוד עם סינטיסייזרים בעלי מקלדות (כלים שהיו קלים יותר לעיכול מהבוקלה עם החוטים והבלאגן שבו, בכל זאת, מקלדת זה דבר יחסית פשוט להבנה) מה שאיפשר לה להשתתף בהפקות רבות של פופ וג'ז. בסופו של דבר סוזאן פתחה בית הפקות משל עצמה, שהפך לסטודיו המוביל בעיצוב סאונד (כאמור, חזקים מאד בפרסומות ובאפקטים של סאונד לקולנוע).
למרות הפנייה לעולם הפרסום, ואולי דווקא בגלל זה, היתה תרומתה של צ'יאני להתפתחות המוסיקה האלקטרונית גדולה מאד. הסאונדים שלה הגיעו להרבה מאד אוזניים, דבר שללא ספק הפך את העולם המוזר הזה של הציפצופים למיניהם לנגיש ומקובל יותר.
לאחר שטיפלה באספקטים הכלכליים של חייה עם כל הפרסומות ענק האלו, יכלה להתפנות בלב שקט למוסיקה שלה והחלה להקליט. את כל הפרטים תוכלו למצוא באתר שלה.

צירפתי כאן מעין ראיון עם צ'יאני בו היא גם מסבירה קצת על מוסיקה אלקטרונית וסינטזה,
האיכות של ההקלטה לא להיט, אבל בכל זאת...




אישה נוספת שהייתי רוצה לחלוק לה כבוד בפוסט הזה היא פאולין אוליברוס. אקורדיוניסטית ילידת 1932. אוליברוס ייסדה את המרכז למוסיקת טייפים בסאן פרנסיסקו בשנות ה-60 , ששינה את שמו ונקרא היום המרכז למוסיקה עכשווית. אחד הדברים המרכזיים שמזוהים עם אוליברוס הוא התיאוריה שפיתחה ונקראת "sonic awareness". התיאוריה מתייחסת לשתי צורות של הקשבה, אחת מפוקסת והשנייה כללית יותר. בהמשך התיאוריה התפתחה לתפיסה של רבעים, כאשר הרבעים מייצגים את יצירת הסאונד, הסאונד שאנו מדמיינים, הסאונד שנשמע באותו רגע והסאונד שאנחנו זוכרים. התיאוריה הזאת יושמה על ידיה ביצירות שהלחינה, ובהם Sonic Meditations. תרגול של השיטה יוצר תפיסה חדשה של הסאונד כאשר ההתיחסות המפוקסת מדגישה את הטונליות של הסאונד בעוד ההתיחסות הגלובלית נותנת מסה של סאונד עם מאפיינים מיוחדים משלה. בנוסף אוליברוס מתייחסת רבות לסביבה ביצירתה, כלומר, רעשים אקרעיים שנוצרים בסביבה הופכים להיות חלק מהיצירה (השתייכה לקליקה האומנותית של ג'ון קייג'). מושג נוסף שקשור אליה הוא ה"deep listening" שכלל מעין מדיטציות סאונד והופעות שנערכו במקומות כמו מערות, קטדרלות וכו', אשר בכולם יש אלמנטים סונוריים הנוצרים בשל ההד החזק והייחודי שלהם.

הנה קטע קצר ויפהפה שלה שמצאתי ביוטיוב, נא לרוץ ולרכוש את היצירה המלאה!!!




והנה קטע של ההרכב שלה the deep listening band ביחד עם ellen fullman



אוליברוס עדיין מלמדת ומופיעה (אולי מישהו ירים את הכפפה ויביא אותה אלינו???) היא עשתה המון דברים נוספים שקצרה היריעה מלהרחיב (פסקולים, יצירות עצמאיות, ספרים וכו'), אבל מהכיוון של הנשי של הפוסט אציין את יצירת פסקול הסרט של אנני ספרינקל:
The Sluts and Goddesses Video Workshop—Or How To Be A Sex Goddess

זהו להפעם ואסיים בקריאת גירלז פאואר!!!

יום שבת, 2 באוקטובר 2010

טרמין להמונים או תרומת הבולשביקים

את עונת החגים הנוכחית עברתי די בהצלחה וזה בזכות חופשה חלומית בחצי האי סיני החל מערב חג הסוכות ועד בואך שמחת תורה. בתור חובבת רעש מושבעת, אני זקוקה לעתים לשקט וחצי האי זה בדיוק המקום למצוא אותו. בהקשר הזה, הבכי הבלתי נפסק של תינוק בחוף בסיני יכול להיות דבר מאד מטריד. לתשומת לב המשפחות שחושבות שזה מגניב לישון בחושה על טפיהן, ישנם גם מלונות באזור, נצלו אותם! קצת התחשבות!! בכל אופן, באחד הימים, החלטנו לנסוע לחוף לא רחוק כדי להתרשם משונית האלמוגים המפוארת שבו, כל זה בעזרתו האדיבה של עבדאללה. הנהג.
עבדאללה, החושחש הראשי של החוף, הציע לנו, כדרכם של חושחשים, כל מיני דברים לקנייה, בין היתר אופיום. סירבנו. או כמו שאחי נוהג לומר, "אנחנו מנסות להפחית..." בכל אופן, אני באופן אישי יותר בעניין של טרמין.

טרמין הינו אחד הכלים האלקטרוניים הראשונים שהומצאו, ונרשם כפטנט בשנת 1928. ממציאו היה המדען הסובייטי, לאון טרמין, ומכאן שמו.אחד הדברים שתמיד מרשימים אנשים זה היכולת לעשות דברים "בלי ידיים" או יותר נכון "בלי לגעת".
לא משנה כמה העולם מתקדם ואיזה תופעות מרשימות קורות, בשורה התחתונה, אנשים אוהבים את הטריקים הקטנים..
שיגרו אדם לירח, אנשים מדברים במכשירים ללא חוט, שולחים מיילים ומפשירים פיתות במיקרוגל אבל מה שמפיל אותם מהרגליים זה כלי נגינה שמופעל ללא מגע ישיר, אלא ע"י תזוזות לא ברורות של הידיים באוויר. כזה הוא הטרמין, ובין מעריציו הראשונים, נמנה גם לנין בכבודו ובעצמו שראה בו סמל לגאונות הסובייטית והשוויץ בו ברחבי העולם המערבי. אני לא אגזים אם אומר שטרמין הוא הדבר המרשים ביותר אחרי חנוך רוזן והיכולת שלו לרדת במדרגות נעות דמיוניות.
















הטרמין מורכב משתי אנטנות המשדרות גלי רדיו המתורגמים לגלי אודיו, מוגברים ונשלחים לרמקולים. בעזרת יד אחת מתבצעת שליטה על התדירות של הגל המשודר מהאנטנה (המאונכת),
כאשר למעשה מתבצע "קיצור" ו"הארכה" של הגל, דבר המשפיע על הפיטצ' של הצליל. גל קצר משלים יותר מחזורים בשנייה,כלומר התדירות שלו עולה ומכאן שהוא יישמע בעל פיטץ' גבוה יותר. ובעזרת היד השנייה מתבצעת שליטה על הווליום.

אחד האנשים שסחר בטרמין, היה רוברט מוג שלימים ימציא את הסינטיסייזר מוג המיתולוגי, מצד המשתמשים, בלטה קלרה רוקמור, שהביאה את מיומנות השליטה בכלי לידי שלמות (היות שהנגינה מתבצעת באויר, ישנו קושי גדול להגיע לדיוק, אין כפתורים ואין סימונים, הכל אינטואיטיבי ומתבסס על שמיעה).


מי שישמע בימינו את הצליל של הטרמין מיד ייכנס לאוירה של סרט אימה משנות ה - 50, ואכן הכלי שימש רבות בפסקולים של סרטים כאלה בעבר (היום, אפשר לומר בלשון המעטה שהכיוון המוסיקלי הזה בז'אנר עשה את שלו).
Portishead בשיר Humming משלבים את הטרמין בצורה קסומה והנה הדבר הכל כך יפה הזה. טוב, בכל זאת, בט גיבונס..





אם תרצו לשמוע את הכלי הזה בהופעה חיה אבל ההופעה הקרובה של פורטיסהד נופלת  בדיוק כשאתם שותים סחלב בסיני, תוכלו לנסות לתפוס הופעה של ההרכב הירושלמי, 220V, שאפילו מגיע לעתים לעיר הגדולה. לצערי לא מצאתי ברשת קטע שלהם (אם מישהו מהלהקה קורא את זה, קחו לתשומת לבכם..) אבל הנה לינק למייספייס שלהם.

בימים אלה, moog היא החברה שמייצרת את הערכות לבניית טרמין אז בא לכם להוציא מלחמים מהארון ניתן לרכוש כזאת ערכה דרך האתר שלהם ולהתחיל לסגור (או לפתוח)  חשבונות עם השכנים.

יום ראשון, 19 בספטמבר 2010

תפוחי כסף מהירח

בהשראת עונת החגים, המתאפיינת בהתחלות ושינויים, החלטתי לעשות שינוי משמעותי בחיי ולהפוך בצורה רישמית למוסיקאית במשרה מלאה! זאת כמובן החלטה די משמעותית ולכן רציתי לצרף לה איחול קטן. מי ייתן ולא אצטרך לאסוף בקבוקי פלסטיק ריקים בעגלת סופר ברחובות ת"א כדי לשלם את חשבון החשמל בחורף המתמשמש ובא. אמן.
בימים בהם נדירות הפעמים בהן מוסיקאי מקבל תשלום על עבודתו, זה איחול חשוב ביותר.
על הנורמות הנהוגות במחוזותינו בענייני "התנדבות מוסיקאים" אני ארחיב בפוסט מיוחד, בינתיים בשתי מילים, אסכם ואומר, אני נגד.

וחזרה לעניינים אלקטרוניים. ביולי השנה, הוזמנתי להופיע בפסטיבל מוסיקה עכשווית בשם , Avantgarde festival שמתרחש מדי קיץ בשיפהורסט, גרמניה (שעה נסיעה מהמבורג, שעה נסיעה מהים הבלטי). את הפסטיבל מארגן ז'אן הרווה-פרון מלהקת Faust בחווה שלו באזור הכפרי והפסטורלי הזה (ראיתי שם יותר פרות מאנשים).
ההופעה שלי היתה בערב היום הראשון, לקראת חצות. לפניי אגב, הופיעה לידיה לאנץ' האגדית. בזמן הסאונד צ'ק לקראת ההופעה, תפס את תשומת לבי, בחור גדול מימדים עם חולצת הוואי, ופניו פני אלכימאי. הוא התעסק שעות עם קופסה לא ברורה ומלא כבלים. אחרי ההופעה שלי הייתי יותר רגועה והתקרבתי לראות במה מדובר. והנה במלוא תפארתו, היה מונח לפניי...הבוקלה!!

בוקלה, הסינטיסייזר המודולארי הראשון, נוצר בשנת 1963 ע"י דון בוקלה (בתמונה). הכלי החדשני הציע מודולים שונים, כאשר כל אחד מהם אחראי על אספקט שונה של הצליל, למשל, פילטרים, אוסילטורים (יצרני גל) וכו'. בסינטים מהסוג הזה, בניית הצליל מתפתחת תוך מעבר ברצף המודולים השונים, כאשר מתחילים מהאוסילטורים, רכיבים המייצרים את הגל הבסיסי של הצליל, דרך פילטרים המסננים ממנו תדרים מסוימים, ואלמנטים נוספים שנותנים לו את ה"חתימה" שלו (timbre, לכל צליל יש חתימה אישית והיא זו המבדילה אותו מצלילים אחרים, למשל, צליל של חצוצרה לעומת סקסופון) החידוש בכלי היה בכך שהוא אפשר למוסיקאים לייצר את הסאונדים שהם רוצים בקלות יחסית. הגירסה הראשונה של הכלי היתה בהתאם לדרישות של המלחין מורטון סאבוטניק שהשתמש בבוקלה ליצירתו האלקטרונית Silver apples of the moon.הסידרה הראשונה של בוקלה נקראה בוקלה 100 ובשנים מאוחרות יותר, המשיך דון לפתח את הכלי ויצר את סדרת 200 (יצאה ב- 1970). לעוד התפתחויות תוכלו להציץ באתר של Buchla.



ובחזרה אל העתיד.. האלכימאי עם הגרוב הפאנקי שפגשתי אי שם בגרמניה, הוא ריצ'רד ליינהרט (Richard Lainhart), שהגיע לפסטיבל מלווה באישתו ושניהם יחד זכו אצלי לתואר "הזוג המלכותי של שיפהורסט", גם בגלל המראה הללא ספק מרשים של המלך ליינהרט וגם בשל העובדה שהם ישבו זה לצד זה בחצר המרכזית של הפסטיבל במשך כל שלושת ימי האירוע, ללא הפסקה, למעט אולי ההופעות של ריצ'רד וצפו בממלכתם האוונגרדית. במקרה הזה אני מאמינה שתמונה שווה יותר מאלף מילים. כך הם ישבו ללא תזוזה כמעט, שלושה ימים...




והנה קטע בשם Oraison מאת Olivier Messiaen ובביצוע של ריצ'רד על הבוקלה 200 שלו עם מקלדת שליטה מיוחדת Haken Continuum Fingerboard, תהנו!







למרות שהמפגש עם האלכימאי היה רב עוצמה, זו היתה רק טיפה אחת בים האוונגרד ואני אקדיש רשומה נפרדת לחוויותיי משם. בכל זאת אזכיר את המשקה האולטימטיבי ששתיתי שם והחזיר אותי לקפולסקי של שנות ה- 80. קפה קר + כדור גלידת וניל + קצפת + אבקת שוקולית מעל. גן עדן. שתהיה שנה טובה!! 

יום שני, 6 בספטמבר 2010

כפתורים, סירים ומחבתות

ראשית, אני חייבת להודות שלא ציפיתי שהסיפור על סבתא יעורר כל כך הרבה הדים, ואם זה לא היה בלוג על מוסיקה, הייתי מקדישה לה פוסט מיוחד ובטח גם הייתי משלבת בו את הסיפור שהיא תמיד סיפרה על איך בן דודי היקר פירק לה את מכשיר הרדיו (לא זה שאני עשיתי, אלא אחד אמיתי, שיושב במקום של כבוד על המדף בסלון שלי, ובו שמעו את הכרזת העצמאות ויצאו לרחוב בריקודי הורה סוערים).
בפרק הקודם דיברתי קצת על תוכנה, אבל מי שמכיר מעט את הסצינה האלקטרונית יודע שהרבה מאד פאסון טמון דווקא בעיסוק בחומרה. נראה שאנשים עדיין מתלהבים מכפתור שמסתובב. בהקשר הזה אני חושבת שגם אם הייתי מעלה מופע עם מתנת היומולדת של האחיין שלי בן השנתיים (סט סירים ומחבתות - הוא בתקופה המבשלת) בוודאי זה היה מעורר התלהבות גדולה והפריצה לא היתה מאחרת להגיע (הערה לעצמי: שווה לשקול את האפשרות הזאת).


ובכן, חומרה. הסיפור של המוסיקה האלקטרונית מתחיל אי שם בסוף המאה ה-19. בשנת 1897, המציא תדאוס קאהיל את הטלהרמוניום!!! זהו למעשה הסינטיסייזר הראשון בהיסטוריה, שהיה בעל מימדים עצומים ושקל כמה טונות. ההמצאה הגאונית הזאת התבססה על טכנולוגיה חדשה שהחלה גם היא בתקופה הזאת, הטלפון. והנה הסבר קטן: המצאת הטלפון מאפשרת מעבר מקול לגל חשמלי וחזרה לקול (בשפורפרת נמצא המנגנון שעושה את ההמרה) וכשזה כבר קיים, אפשר לדלג על השלב הראשון ולהתחיל ישר מהמרה של גל חשמלי לקול וכך קיבלנו באושר גדול את הסינטיסייזר! טה דאאאאם.
קאהיל למעשה היה צריך לייצר בשלב הראשון את הגל החשמלי. בשלב שני הגל עבר ברשת הטלפון (השתמש בתשתית של AT&T שכבר היתה קיימת) ועל השפורפרת בצד השני, שם קונוסים גדולים שיצרו הגברה של הצליל בצד המקבל.
הוא הצליח לפתח את ההמצאה ולייצר צלילים במרווחים מקובלים וכך יכל "לשדר" יצירות שלמות דרך קווי הטלפון ללקוחות שהיו בין מנוייו (למשל מלון הריץ בניו יורק, שהשמיע את המוסיקה בלובי המלון). אבל כמו הרבה המצאות גדולות, הפרטים הפרקטיים של חיי היומיום מנצחים, ולאחר תלונות של משתמשי טלפון על כך שהמוסיקה חודרת להם לשיחות, AT&T החליטה לוותר על כל העניין וזה סימן את תחילת הסוף של הטלהרמוניום. בתמונה אפשר לראות את ה"פאנל הקדמי" של הכלי, בפועל, כבלים חיברו בינו לבין הכלי עצמו שתפס חדר שלם ומוקם במרתף.
לצערי, אין הקלטות של הדבר המדהים הזה אז אין לי לתת לכם לשמוע, אבל בכל זאת, לא הייתי רוצה להשאיר אתכם בלי שומדבר לשמוע.. אז אני אקפוץ קצת קדימה לשנות ה-60. המצאת הבוקלה. ושוב קדימה לימינו אנו, יולי 2010, מפגש פנים אל פנים שלי ושל ההמצאה...


כעבור מספר ימים..

שוב שלום, עשיתי הפסקה קצרה בכתיבת שורות אלה, ובמהלכה נפרדתי בצער גדול מאד מהכלבה שליוותה אותי ב 12 השנים האחרונות, שר. ופתאום זה קצת מוזר לי לחזור ולדבר ישר על כל החידושים וההמצאות של המאה הקודמת. אז החלטתי לתת לפוסט הזה תפנית קלה ולהקדיש אותו לשר (אני אמשיך את סיפור הבוקלה בפוסט הבא, מבטיחה). הסיפור של שר הוא סיפור נוגע ללב על כלבה שחורה שאיבדה את האמון באנשים, והסתובבה לבדה ברחובות ירושלים, עד שנלקחה לצער בעלי חיים ושם, בגיל שנתיים וחצי, פגשה אותי. קראו לה אז ליידי (שם קלאסי של כלבות נטושות) והיא לא תיארה לעצמה שמישהו אי פעם ייקח אותה, ונראה שגם לא קיוותה לזה, אבל זה קרה. הכלבה נולדה מחדש, ובשל היותה זקנה, שחורה ומנותחת, זכתה לשם שר (תרם לזה גם הלהיט התקופתי, do you believe in life after love, שבדיוק בימים ההם הושמע ללא הפסקה בכל מקום אפשרי וכבר הקול המחושמל של שר הפך לפסקול הכל). יש עוד הרבה לספר אבל מחוסר עניין לציבור, אני אפסיק ורק אציין שלמרות שהיתה שחורה ובאה מהשכונות, היא היתה חובבת גדולה של מוסיקה אלקטרונית נסיונית והקטע הבא מוקדש לה. לילה טוב שר.











ועוד פיסת מידע אחרונה לפני סיום, הערב 6/9/10 20:30, ליאור גקלר ואנוכי נופיע, כל אחד בנפרד, בגלריית הסאונד הירושלמית הצמודה לאוגנדה, ברחוב אריסטובולוס בירושלים. זה אמנם הזמנה ברגע האחרון, אבל בכל זאת..

יום שישי, 27 באוגוסט 2010

לזכר ימי התום

השנה היא שנת 2002, המקום, פריז. בדירת סטודיו קטנטונת, בחורה ישראלית צעירה מדליקה את המחשב ומעלה לראשונה את Reason. הרגע נרשם בהיסטוריה של המוסיקה האלקטרונית לתמיד.
שנתיים קודם לכן, סתיו 2000, בשבדיה, התוכנה Reason יוצאת לאוויר העולם. היא אמנם לא הראשונה בשוק, אבל יוצרת סביבה באז לא קטן. תוכנה שמדמה פאנל אלקטרוני של אולפן, מאפשרת לטעון לתוכה כלים וירטואלים (סינטים, מכונות תופים, סאמפלרים וכו') ובקלות יחסית להתחיל ליצור מוסיקה. אחד היתרונות שלה הוא עלותה הנמוכה שהופכת אותה לנגישה ליותר אנשים והיא לוקחת תפקיד לא קטן בהתפתחות של האולפנים הביתיים. בנוסף למחירה הנמוך, היא גם נראית טוב (במונחים של שנת 2000 כמובן), מראה וינטג'י כך אומרים (או במילים אחרות, גרפיקה לא מפותחת), סאונד טוב יחסית לתקופה וממשק נוח וקל לתפעול. אני באופן אישי התחברתי דווקא לפאנל האחורי שלה, בליל לא ברור של חוטים בצבעים שונים שמאפשרים חיבורים שונים ומשונים בין האלמנטים בפאנל. אמנם לא כל כך מהר התחלתי לשחק בחוטים, אבל בסופו של דבר העזתי,לאחר שנזכרתי ביכולות הטכניות שהיו לי מגיל צעיר (הרדיו הקטן שבניתי בכיתה ה' שהיה מורכב מחתיכת פלסטיק צהובה ושני כפתורים וניתן במתנה לסבתא שלי ואפשר להגיד שהיה הפעם הראשונה שייצרתי רעש בחיי. אולי זה היה לא נעים כל כך לסבתא, אבל אני מאמינה שהשתייכות לסצינת הנויז של שנות השמונים בטוח עשתה טוב לתדמית שלה במפגשי המקהלה במועדון הקשישים...סבתא, איפה שלא תהיי, סליחה)

הפאנל האחורי של Reason, לא לגעת וגם לא להתקרב



חוץ ממני אגב, היו לתוכנה עוד משתמשים שעשו איתה דברים לא פחות טובים משלי, למשל Prodigy באלבום שנוצר כמעט כולו בעזרתה

Always Outnumbered, Never Outgunned



במקביל לשכרון החושים בעקבות החשיפה לפלאי הטכנולוגיה, התחלתי לגשש בסצינה הפריזאית בחיפושים אחר משהו שלא ידעתי ממש להגדיר. "מוסיקה אלקטרונית, אבל לא למסיבות.." היה ההסבר שנתתי לכל מי ששאל לאן פניי בתחום. אלקטרו ג'אז, היה הז'אנר החדש שמשך את תשומת ליבי וכך קניתי את הדיסק הראשון בתחום, Wax Da World ואחריו הגיע Electrology של הרכב צרפתי בשם Wise.
כשקניתי אותם הרגשתי שאני נמצאת בחזית החדשנית אבל היום במרחק הזמן, אני יודעת שעוד הייתי רחוקה שנות אור ממה שקרה במוסיקה האלקטרונית והם פשוט היו נקודת ציון בדרך שתחילתה בתזמורת הנוער בירושלים וסופה בצלילה מתוקה למעמקיי הנויז.


בתוך הז'אנר שנקרא אלקטרו ג'אז (המשתייך לתחום כולל יותר בשם NuJazz) חשוב להזכיר את Eric Truffaz, יוצר צרפתי ותיק , חצוצרן שמשלב הרבה אלקטרוניקה במוסיקה שלו, ממשטחים מהפנטים ועד ביטים של ג'אנגל ודראם אנד בייס.

והמלצה חמה נוספת, היא ההרכב הנורווגי Jaga Jazzist שבימיי הפריזאיים ראיתי בהופעה קסומה. הופעה שהיא מסיבת ג'אנגל עם סטיילינג של החבובות. שמח.





בפעם הבאה: נויז למתחילים


ורגע לפני הסוף, אני רוצה להכריז על פתיחת הפינה השבועית החדשה "נא לא להכות את המומחה", בה תוכלו לשאול שאלות לגבי כל דבר הקשור ליצירת מוסיקה אלקטרונית (מונחים, תוכנות, בעיות טכניות וכו'). הפעם היא עוד ריקה כי זה היה נראה לי מטופש לשאול את עצמי שאלה ולענות לי.




יום שבת, 21 באוגוסט 2010

מתחילים

שלום לכולם, אני מתרגשת מאד בזמן כתיבת השורות הראשונות בבלוג החדש שלי. הרעיון לכתוב אותו עלה בעקבות השקת הסדנאות שלי ללימודי מוסיקה אלקטרונית, שמתחילות בימים אלו ממש. גם הסדנאות וגם הבלוג הזה נועדו להפוך את הידע הרב בתחום המוסיקה האלקטרונית ויצירתה לנגיש יותר ולתת במה לז'אנרים קצת פחות מוכרים במוסיקה העכשווית. כך שבבלוג הזה תוכלו למצוא נקודות ציון בהתפתחות המוסיקה האלקטרונית וכן טיפים מעשיים שונים בתוכנות ליצירת מוסיקה.
הדרך האישית שלי בתחום, היתה קצת פתלתלה. תחילתה בנגינה על סקסופון וחלומות על הרכבי ג'אז במועדונים אפלוליים בניו יורק (חלום שניסיתי גם להגשים אי אז בגיל 20) והמשכה במועדונים אפלוליים לא פחות אבל עם הרבה אלקטרוניקה, חשמל, מחשבים ורעשים. אפשר לומר באופן די סופי בשלב הזה, שאני כבר לא רוצה להיות צ'ארלי פרקר.
אני בטח עוד אכתוב על הדברים שקרו לי בדרך, אבל בשלב זה תמונת מצב עכשווית. מוסיקאית ואמנית סאונד , מורה בביה"ס מוסררה במחלקה למוסיקה חדשה ומקימת פסטיבל מודולארי.

החיבור לאלקטרוניקה התחיל, קצת מביך להגיד, בהופעה של Saint Germain בת"א (האנגר 11). אני זוכרת שעמדתי שם בקהל והרגשתי שזה הדבר, הופעה שהיא גם מסיבה, הרכב ג'אז אלקטרוני חדשני (אז, היום כבר לא ממש) שמורכב מכלים אקוסטיים ואלקטרוניים. פשוט מדהים. קסם. אמרתי לעצמי: זהו. זה הכיוון ולשם הולכים. יצאתי לדרך והיעד.. פריז.




למרות שכבר היתה לי הידיעה שהשלב הג'אזי בחיי נגמר, זאת היתה האופציה שהכרתי וכך מצאתי את עצמי רשומה לקונסרבטוריון הלאומי בפריז במחלקה לג'אז ולוקחת שיעורים פרטיים אצל דויד אלמלק, מהכוחות העולים בסצינה העולמית, איש קשה ומסור כמעט עד אי שפיות, שבמשך 6 שנים ניגן 15 שעות ביום (!!!). אצלו למדתי שני דברים מרכזיים, הראשון היה שכדי להפוך לסקסופוניסטית וירטואוזית אני אצטרך כנראה להיוולד מחדש ולהקדיש את חיי לאימונים מפרכים וסיזיפיים והשני היה ששחייה זה דבר חשוב ממדרגה ראשונה בשמירה על הגב.

 


כעבור שנה, עזבתי את דויד (או אם נדייק, יום אחד הוא נעלם...) ומספר שבועות אחרי כן,קניתי את המחשב הראשון. המחשב הראשון. היו רבים אחריו, אבל תמיד אזכור לו חסד נעורים. איתו גיליתי עולמות חדשים. חבר התקין לי עליו את התוכנה Reason והיא נראתה לי כמו משהו שהגיע ישר מהאנטרפייז. מישהו בעבודה שלי אמר לי אז שזאת תוכנה מאד מקצועית.לדבריו "אפילו יהודה פוליקר עובד איתה". ריגוש אמיתי. ואם אפשר בשלב זה לצטט משירו הידוע של יודה, בדרכים שהלכתי טעיתי וודאי לא פעם אחת..

ובפוסט הבא: Reason - ימי התום