מה שהיה הוא שיהיה

והנה הגיע סוף השנה ואמרתי לעצמי שזה לא יהיה בלוג סיכום שנה, בכל זאת, אני מעריכה שכולנו נאלץ לקרוא ולראות עשרות כתבות בנושא (הדבר היחידי שאני מחכה לו בקוצר רוח זה "סיכום עולמי" שזאת ללא ספק אחת הפינות היותר מוצלחות בטלויזיה).
ומה הטעם בכל הסיכומים האלה? ככל שהשנים עוברות נראה שאפשר לומר די בבטחון שמה שהיה הוא שיהיה, והוא גם מה שעכשיו. חזרה אינסופית של התרחשויות שמצטברת בסופו של דבר לרעש שאין ממנו מנוס או מנוחה. ובמילים מוסיקליות Feedback.

פידבק, מה שנקרא בעברית היזון חוזר, הוא מצב שבו סאונד שנוצר ע"י תהליך מסוים, מזין מחדש את אותו תהליך ובכך יוצר מעין לולאה. הלולאה הזאת גורמת "להצטברות" של סאונד, כך שהוא הופך במהירות ליותר חזק ויותר גבוה (וכמו שאומרת הסיסמא הידועה, גם יותר מהר).
דוגמא טובה היא הציפצופים החדים שנשמעים לא פעם בהופעות חיות (ציפצופים שאחריהם תמיד אני נזכרת שחבל שעוד לא עשיתי ביטוח אובדן שמיעה). התופעה נגרמת כאשר המיקרופון קולט את מה שיוצא מהרמקולים, שמיד מגבירים את אותה האינפורמציה ושוב נקלטים במיקרופון, וכך בלופ אינסופי.

אבל למרות ההקשר השלילי, בכל זאת, פידבק יכול להיות גם טוב ובשנות ה-70 הפך לאחד מסימני הזיהוי של המוסיקה הפסיכדלית והאלקטרונית שהתפתחה בשנים אלו.
הראשונים שרשמית השתמשו בו בהקלטות היו הביטלס בשתי השניות הראשונות של השיר I feel fine משנת 1964.




אחריהם היו טובים ורבים (ועדיין יש) שקצרה היריעה מלהזכיר את כולם.
את הפוסט הזה אני אקדיש לאלבום שיצא ב-1975 וכולו עשוי מפידבקים של גיטרה - Metal Machine Music של לו ריד.

האלבום הזה נולד, ככל הנראה, בגלל התחייבות של לו ריד לחברת התקליטים על הוצאת אלבום. משהו שהתחיל בתור בדיחה או אקט של מחאה. כך או אחרת, ישב לו ריד עם הגיטרה שלו וסוללת אפקטים מול המגבר ויצר פידבקים ללא הכרה. אחר כך  ביצע מניפולציות של שינוי מהירות וקיבלנו את מה שלימים נחשב אחת מנקודות הציון בהתפתחות מוסיקת הנויז.




באלבום אין שירים של ממש וגם לא מבנה הרמוני או מלודי כלשהו. רעש טהור ומזוקק. ריד עצמו ראה בעבודה שלו המצאה של מוסיקת המטאל וגילומה המושלם.

כמובן שהדעות לגבי האלבום לכשיצא היו חלוקות וברובן שליליות והוא כיכב בכל מיני רשימות מסכמות של אלבומי הרוק הגרועים ביותר שנוצרו אי פעם.
חלק מהקונים של האלבום החזירו אותו לחנויות מתוך מחשבה שהדיסק פגום ולכן המוסיקה נשמעת ככה.
מצד שני, היו גם כאלה (בודדים) שראו את הגדולה והחדשנות שבו וציינו לטובה גם את קריאת התיגר של ריד על מוסיקת הרוק ויושרו המוסיקלי.

הנה הקטע האחרון באלבום, שמסתיים בלמעלה משתי דקות של לופ קצרצר, שחוזר על עצמו בצורה מדיטטיבית.




ריד הושפע רבות באלבום זה מיוצרים כמו Lamonte Young, ואחרים שהיו ממייסדי ז'אנר ה- drone (עליו בהרחבה בפוסט נפרד).

ואסיים בברכת שנה טובה לכולם ושיר קצרצר באותו עניין אבל באוירה שונה משהו:





***** בסוף ינואר ייפתח קורס אבלטון נוסף ב"כיתה", זה הזמן לשריין מקום *****

אוטוסטרדות

סופסוף מצאתי רגע לכתוב את הפוסט הזה. בימים האחרונים אני נוסעת ללא הפסקה. ת"א - חיפה - ת"א - כברי - עכו - נהריה - ת"א - חיפה - ת"א - ירושלים - ת"א - נתניה - ת"א - חיפה - ת"א ובנוסף איזו גיחה קטנה למודיעין. רק מלכתוב את זה אני עייפה, וכל זה בתוך שבוע אחד בלבד!

ואחרי כל הנסיעות האלה, אני יכולה להגיד שעכשיו אני ערוכה ומוכנה לכתוב על האלבום הרביעי של להקת Kraftwerk בשם Autobahn.

אי אפשר לדבר על מוסיקה אלקטרונית של שנות ה-70 בלי להקדיש לפחות פוסט אחד ללהקה הגרמנית הזאת, שתרמה כה רבות למהפכה האלקטרונית של התקופה.
את הלהקה הקימו פלוריאן שניידר (חליל, סינטיסייזר) וראלף הוטר (סינטיסייזרים ואורגן) לאחר שהכירו בתור סטודנטים בדיזלדורף, גרמניה.

האלבום אוטובאן יצא בשנת 1974, אבל קדמו לו שלושה אלבומים אחרים, הראשון מביניהם, Kraftwerk, יצא בשנת 1970 ואחריו הגיע גם Kraftwerk 2. שני האלבומים הללו היו אינסטרומנטלים לחלוטין והמוסיקה בהם השתלבה בטבעיות בסצינה הקראוטרוק המתפתחת והרוק האקספרימנטלי.

הנה הקטע הפותח את אלבומם הראשון:



אפשר לשמוע את השימוש הכבד באפקטים על הכלים הקונבנציונליים הלא מעטים שהוקלטו לאלבומים אלו. ולאחר ההלקטות נעשו גם מניפולציות אודיו (חיתוך, הדבקה, שינוי מהירות ועוד) שהיו מאד פופולאריות בשנות ה-50 וה-60 בז'אנרים "מחקריים" וניסיוניים וסופסוף מצאו את דרכן אל המוסיקה הפופולארית.

האלבום השלישי של הלהקה, Ralf und Florian, יצא ב 1973 לאחר שהצטרף להרכב וולפגנג פלור (תופים אלקטרוניים) ובו התחיל להתגבש הסגנון היותר מוכר של הלהקה - שימוש ביותר סינטיסייזרים, מכונות תופים ובווקודר (אין כמו שירה בקול של מחשב, כמה שזה שחוק, ככה זה אהוב, אפילו בימינו אנו).


ואז הגיע Autobahn ואיתו הפריצה הגדולה של ההרכב.
האלבום הוא אלבום הקונספט הראשון של הלהקה, והקונספט הוא להעביר את התחושה של נסיעה באוטוסטרדה. תחושה משתנה במקטעים שונים (מנסיעה בכבישים עמוסים, לחץ ובלאגן לנסיעה ביום שישי אחה"צ כשיהודית בן יעקב מגישה את תוכניתה "כאן, שם ובכל מקום").

האוטוסטרדה אליה מתייחס שיר הנושא היא A 555 המחברת בין קלן לבון ונחשבת האוטוסטרדה הראשונה שנסללה אי פעם.

אמנם הקטע עבר עריכה משמעותית כדי לקצרו שיתאים למצעדים ברדיו, אבל הנה כאן לפניכם הקטע המלא:

באלבום הזה יש לנו מוסיקאי נוסף שמצטרף להרכב על גיטרה וכינור - קלאוס רודר.

לקראת האלבום הצטיידה הלהקה בצעצועים חדשים וביניהם המינימוג שצלילו מוכר לכל מעריצי הלהקה, Arp Odissey וסינטיסייזר EMS Aks. בנוסף הרבה מהסאונד הייחודי שלהם נוצר מכלים בתכנון אישי ובבנייה עצמאית.

בשיר הנושא יש שימוש בשירה דרך ווקודר וגם בשירה נקייה, אך יתר האלבום אינסטרומנטלי.

חשוב לציין שאת הסאונד הייחודי של הלהקה הרבה מייחסים למפיק ומהנדס הסאונד שלה, Konrad "conny" Plank, שעבד עם הלהקה על ארבעת האלבומים הראשונים שלה (אוטובאן היה האחרון שבו לקח חלק). עם ההצלחה העולמית של הלהקה, הם בנו לעצמם אולפן עצמאי ולא נדרשו עוד לשירותיו. פלאנק, אגב, עבד גם עם הרכבים אחרים שהשתייכו לקליקת הקראוטרוק כמו Neu!, Can , ואחרים וכמובן שהעבודה עם קרפטוורק הפכה אותו למפיק מבוקש.

מעבר לשיר הראשון שעוסק בכבישים ונהיגה, שאר הקטעים סובבים סביב מוטיב אחר והוא "הלילה", כאשר כל קטע מורכב מהקדמה ומקטע אחד מרכזי.

הנה הקטע "חצות":




אני אסיים בזה, למרות שיש עוד הרבה מה לכתוב על הלהקה וגם המון דברים טובים לשמוע. כמובן שיהיה לפוסט הזה המשך בהמשך, אבל בינתיים זוהי עוד חתיכה קטנה בפסיפס של המוסיקה האלקטרונית בשנות ה-70.