מהמטבח באהבה

בשנת 1975 יצא בארץ ספרה המפורסם של רות סירקיס, "מהמטבח באהבה - יסודות הבישול וסודות האירוח", רב מכר שקהל היעד שלו היה נשים עובדות ונכתב בלשון נקבה (!!). ועכשיו, 35 שנה אחרי, בהמלצתו של ידידי נהג הפרדות, החלטתי להקדיש את הפוסט הזה (וככל הנראה גם את זה שאחריו) לנשים שלקחו חלק משמעותי בהתפתחותה של המוסיקה האלקטרונית. זאת הזדמנות טובה להגיד שגם נשים יכולות לסובב נובים , להרים פיידרים ולחבר כבלים. אני יודעת שזה נשמע מוזר, אבל עושה רושם שזה נכון. אפילו שמעתי ממישהו ששמע על מישהו שמכיר מישהי שממש עושה את זה, בחיי!! אולי בעצם הכוונה היתה אליי?! אולי. אבל אני מאמינה שיש אי שם עוד כמה בחורות כמוני , שממפות מידי ופותחות פילטרים ונאלצות להתמודד עם הערות בסגנון "את בטוחה שהדלקת את המחשב?" כשמתעוררת איזושהי בעיית סאונד. אז כן! הדלקתי את המחשב! הכל מחובר! ואם אין לכם משהו מועיל להגיד, תחסכו לי את האבחנות האלה. תודה.
לשאלה למה אין יותר נשים בז'אנרים ה"קשים" (או קשים פחות) של האלקטרוניקה אין לי תשובה. אולי זה קשור לתפיסה המיושנת שלנשים אין חוש טכני חזק או לרתיעה מסורתית של נשים מתחומים שקשורים לחשמל ואלקטרוניקה. גם בז'אנרים אחרים קשה למצוא מוסיקאיות שחורגות מהתפקידים ה"קלאסיים" של נשים (שירה, למשל) וחצוצרניות, מתופפות, גיטריסטיות וכו' הם מחזה חריג יחסית גם בנוף המוסיקלי של המאה ה- 21. גם היום, כשהעולם התקדם יחסית, עדיין ישנה תפיסה שוביניסטית משהו לגבי נשים בתחום. אבל הן היו שם כל הזמן וסללו את הדרך ליוצרים אלקטרוניים שבאו אחריהן.

אחת מהנשים הללו היא סוזאן צ'יאני שהחלה את הקריירה המוסיקלית שלה אי אז בסוף שנות ה-60 ועד מהרה הפכה לדמות משפיעה בקליקה הסגורה של יוצרי המוסיקה החדשה. בתחילת דרכה היא פוגשת כמה מחלוצי המוסיקה אלקטרונית וביניהם דון בוקלה (ראו פוסטים קודמים) , הופכת למתלמדת שלו ומקדישה את 10 השנים הבאות בחייה לחקר הסינטיסייזר המופלא שיצר.

צ'יאני, ילידת 1946, הגיעה , כמו אלקטרונאים רבים אחרים, דווקא מהשכלה מוסיקלית קלאסית (בוגרת לימודי הלחנה באוניברסיטת ברקלי בקליפורניה). אח"כ במקביל לעבודתה עם בוקלה, למדה מוסיקה ממוחשבת אצל ג'ון צ'אונינג ומקס מת'יוס. סוזאן החלה להתבלט בתחום האומנותי של הז'אנר תוך שהיא עושה פלאים עם הבוקלה שלה ועברה לניו יורק. אך שם, כמו הרבה אמנים ומוסיקאים אחרים נקלעה לקשיים כלכליים ונאלצה למכור את נשמתה לשטן. סוזאן צ'יאני התחילה לעשות פרסומות.

(אגב, גם אני בגיל 20 הגעתי לי לניו יורק בכוונה לפרוץ וכמו סוזאן מצאתי את עצמי בקשיים כלכליים אבל לצערי השטן לא רצה לקנות את נשמתי וחזרתי לארץ כעבור 3 חודשים מיואשת מספיק כדי להירשם לאוניברסיטה למחלקה למדעי המחשב. השטן לא קנה אז נתתי לו במתנה...בעצם, רק השכרתי לפרק זמן מוגבל ביותר)

המומחיות של סוזאן היתה סינטזה, שזה, ממש בקצרה ובכלליות, הפקת סאונדים אלקטרונים מצורות גל ראשוניות, ונסיון לחקות צלילים ואפקטים שלא ניתן לייצר בדרך אחרת. אחד הסאונדים שהכי מזוהים איתה היה סאונד שייצרה עבור קוקה קולה, שנודע בשם "pop & pour" (לי זה נשמע יותר כמו משקה שהגיע היישר מהתפריט של הקלינגונים ממסע בין כוכבים, אבל מי אני שאתווכח עם הצלחה). בשלב הזה גם החלה לעבוד עם סינטיסייזרים בעלי מקלדות (כלים שהיו קלים יותר לעיכול מהבוקלה עם החוטים והבלאגן שבו, בכל זאת, מקלדת זה דבר יחסית פשוט להבנה) מה שאיפשר לה להשתתף בהפקות רבות של פופ וג'ז. בסופו של דבר סוזאן פתחה בית הפקות משל עצמה, שהפך לסטודיו המוביל בעיצוב סאונד (כאמור, חזקים מאד בפרסומות ובאפקטים של סאונד לקולנוע).
למרות הפנייה לעולם הפרסום, ואולי דווקא בגלל זה, היתה תרומתה של צ'יאני להתפתחות המוסיקה האלקטרונית גדולה מאד. הסאונדים שלה הגיעו להרבה מאד אוזניים, דבר שללא ספק הפך את העולם המוזר הזה של הציפצופים למיניהם לנגיש ומקובל יותר.
לאחר שטיפלה באספקטים הכלכליים של חייה עם כל הפרסומות ענק האלו, יכלה להתפנות בלב שקט למוסיקה שלה והחלה להקליט. את כל הפרטים תוכלו למצוא באתר שלה.

צירפתי כאן מעין ראיון עם צ'יאני בו היא גם מסבירה קצת על מוסיקה אלקטרונית וסינטזה,
האיכות של ההקלטה לא להיט, אבל בכל זאת...

אישה נוספת שהייתי רוצה לחלוק לה כבוד בפוסט הזה היא פאולין אוליברוס. אקורדיוניסטית ילידת 1932. אוליברוס ייסדה את המרכז למוסיקת טייפים בסאן פרנסיסקו בשנות ה-60 , ששינה את שמו ונקרא היום המרכז למוסיקה עכשווית. אחד הדברים המרכזיים שמזוהים עם אוליברוס הוא התיאוריה שפיתחה ונקראת "sonic awareness". התיאוריה מתייחסת לשתי צורות של הקשבה, אחת מפוקסת והשנייה כללית יותר. בהמשך התיאוריה התפתחה לתפיסה של רבעים, כאשר הרבעים מייצגים את יצירת הסאונד, הסאונד שאנו מדמיינים, הסאונד שנשמע באותו רגע והסאונד שאנחנו זוכרים. התיאוריה הזאת יושמה על ידיה ביצירות שהלחינה, ובהם Sonic Meditations. תרגול של השיטה יוצר תפיסה חדשה של הסאונד כאשר ההתיחסות המפוקסת מדגישה את הטונליות של הסאונד בעוד ההתיחסות הגלובלית נותנת מסה של סאונד עם מאפיינים מיוחדים משלה. בנוסף אוליברוס מתייחסת רבות לסביבה ביצירתה, כלומר, רעשים אקרעיים שנוצרים בסביבה הופכים להיות חלק מהיצירה (השתייכה לקליקה האומנותית של ג'ון קייג'). מושג נוסף שקשור אליה הוא ה"deep listening" שכלל מעין מדיטציות סאונד והופעות שנערכו במקומות כמו מערות, קטדרלות וכו', אשר בכולם יש אלמנטים סונוריים הנוצרים בשל ההד החזק והייחודי שלהם.

הנה קטע קצר ויפהפה שלה שמצאתי ביוטיוב, נא לרוץ ולרכוש את היצירה המלאה!!!




והנה קטע של ההרכב שלה the deep listening band ביחד עם ellen fullman

אוליברוס עדיין מלמדת ומופיעה (אולי מישהו ירים את הכפפה ויביא אותה אלינו???) היא עשתה המון דברים נוספים שקצרה היריעה מלהרחיב (פסקולים, יצירות עצמאיות, ספרים וכו'), אבל מהכיוון של הנשי של הפוסט אציין את יצירת פסקול הסרט של אנני ספרינקל:
The Sluts and Goddesses Video Workshop—Or How To Be A Sex Goddess

זהו להפעם ואסיים בקריאת גירלז פאואר!!!