כבר שנים שאני פועלת לצד מה שנקרא "תעשיית המוזיקה". אני חושבת שהצירוף המילולי הזה לבדו מספיק כדי שנסכים שהיתה פה פעם תעשייה שלמה שעיסוקה היה ייצור מוזיקה. ייצור מוזיקה, בדיוק כך. הפעולה היצרנית שבסופה מתקבלת מוזיקה.
וכמו בכל תעשייה יש מגוון שלם של פועלים, אנשי עסקים, אנשי שיווק ועוד מקצועות כאלו ואחרים שמטרתם לייצר את המוצר , לשווק אותו, למכור אותו ובסופו של דבר להרוויח ממנו כסף.
אומרים שתעשיית המוזיקה מתה. אני חייבת להודות שאין צער בליבי על מותה בדמי ימיה. אמנם יש לא מעט נבואות שחורות על עתיד המוזיקה בעידן הנוכחי, שבו "כבר לא קונים דיסקים!" אבל אני לא פוחדת. שינוי הוא טוב והוא מביא איתו הרבה כח והמון אפשרויות חדשות שאולי ארחיב עליהם בהזדמנות אחרת, כי היום לא באתי לדבר על מותה של תעשיית המוזיקה, אלא על מותו של המוזיקאי.
לפני כשנה דיברתי עם מוזיקאי ותיק יחסית והצעתי לו לחבור אליי ולעשות קצת מוזיקה ביחד, התגובה שלו היתה, שאם אני רוצה אותו לחזרה, העלות שלו זה 500 שקל למפגש. אוקיי, הנה התנגשות חזיתית עם המציאות החדשה. נראה שהיום כולם הפכו לנגנים להשכרה, ונראה שהרצון פשוט ליצור מוזיקה, הוא רצון תמים ומיושן, לא כך?
ולא שאני חלילה מזלזלת בצורך של אנשים להתפרנס, זה דבר לגיטימי לחלוטין, אבל נראה שאני מהבודדים שעוד חושבים שיצירה לא מונעת רק משיקולים כלכליים, ושיכול להתרחש קסם כשמוזיקאים נפגשים ונותנים לאמיתות המוזיקליות שלהם חופש.
אבל האם האמת הזאת עוד בכלל קיימת? האיכות החד פעמית שהופכת מוזיקאי מיצרן ליוצר?
אני מסתכלת על מי אלה האנשים שעושים מוזיקה היום, בעידן שבו לכל אחד יש את האפשרות להקים לעצמו אולפן ביתי. הפרופיל שלהם לא שונה מזה של אנשי הייטק או אנשי עסקים. רובם של האנשים שמתהדרים בשם מוזיקאי הם לא יותר מטכנאים חסרי מעוף, יוצאי סיירת כלשהי, שרוצים לייצר את הלהיט הבא ולעשות כסף. לתת לקהל את מה שהוא רוצה.
כולם גם הפכו להיות מפיקים פתאום, כאילו המקצוע הזה, הכל כך חשוב, שמצריך אוזן טובה ואיזשהו חזון מוזיקלי, הפך למשהו שכל אחד יכול לעשות, כי מה הבעיה לפתוח קיובייס ולשים איזה לופ תופים?
ואולי בגלל זה כל המוזיקה עכשיו נשמעת אותו הדבר. אמנם הסגנונות קצת שונים, אבל ברמת הגימור וההפקה הכל מתיישר עם איזשהו סטנדרט נקי וחסר חיים. כמו בפרסומות שבהן אחרי עבודת פוטושופ כולם/ן נראים אותו הדבר.
איפה האהבה הפשוטה לעשייה עצמה? אולי היא נעלמה ביום שבו ילדים בני 16, בוגרי תוכניות ריאליטי למיניהן הופכים למוזיקאים ע"י הפעולה הפשוטה של "שלח" בהודעת סמס.
אבל להגיד שזו אשמת הריאליטי זה לא באמת רציני, בכל זאת, העולם כולו נשלט ע"י הקפיטליזם ואנחנו כולנו חלק מחברת הצריכה.
צורכים ונצרכים. מייצרים מוצרים ארעיים כדי שיוחלפו ע"י מוצרים אחרים שייוצרו, על ידינו או על ידי אחרים.
והצריכה הזאת, שהפכה את הכל לחסר משמעות, לא פסחה עלינו, המוזיקאים, האמנים.
גם אנחנו מוצרים וגם אנחנו חלק מבהלת הייצור, מצווים להמשיך לייצר עוד ועוד, למתג, לשווק, למכור את עצמנו למרבה במחיר (שהולך ונשחק) ובתוך כל זה, מי בכלל זוכר למה הוא עושה את זה מלכתחילה או אולי השאלה האמיתית היא למה באמת לעשות את זה מלכתחילה? לא יותר פשוט ללכת על קריירה פשוטה יותר? אפייה? נגרות? רפואה?
התפיסה לפיה מוזיקאי הוא יזם, לא חדשה, אבל היא הופכת יותר ויותר דומיננטית, רומסת כל דבר אחר שנקרה בדרכה.
"Originally I wanted to be famous like i wanted to breathe, now I just want to be rich" - גארי ניומן, 1985.
בהחלט מצב מייאש, אבל לא בלתי הפיך אני מקווה. אולי עוד תשוב רוחן של שנות ה-60 וה-70, אולי יתעורר שוב הרצון והצורך ליצור בשביל ליצור, לעשות מוזיקה לשמה.
אולי.
וכמו בכל תעשייה יש מגוון שלם של פועלים, אנשי עסקים, אנשי שיווק ועוד מקצועות כאלו ואחרים שמטרתם לייצר את המוצר , לשווק אותו, למכור אותו ובסופו של דבר להרוויח ממנו כסף.
אומרים שתעשיית המוזיקה מתה. אני חייבת להודות שאין צער בליבי על מותה בדמי ימיה. אמנם יש לא מעט נבואות שחורות על עתיד המוזיקה בעידן הנוכחי, שבו "כבר לא קונים דיסקים!" אבל אני לא פוחדת. שינוי הוא טוב והוא מביא איתו הרבה כח והמון אפשרויות חדשות שאולי ארחיב עליהם בהזדמנות אחרת, כי היום לא באתי לדבר על מותה של תעשיית המוזיקה, אלא על מותו של המוזיקאי.
לפני כשנה דיברתי עם מוזיקאי ותיק יחסית והצעתי לו לחבור אליי ולעשות קצת מוזיקה ביחד, התגובה שלו היתה, שאם אני רוצה אותו לחזרה, העלות שלו זה 500 שקל למפגש. אוקיי, הנה התנגשות חזיתית עם המציאות החדשה. נראה שהיום כולם הפכו לנגנים להשכרה, ונראה שהרצון פשוט ליצור מוזיקה, הוא רצון תמים ומיושן, לא כך?
ולא שאני חלילה מזלזלת בצורך של אנשים להתפרנס, זה דבר לגיטימי לחלוטין, אבל נראה שאני מהבודדים שעוד חושבים שיצירה לא מונעת רק משיקולים כלכליים, ושיכול להתרחש קסם כשמוזיקאים נפגשים ונותנים לאמיתות המוזיקליות שלהם חופש.
אבל האם האמת הזאת עוד בכלל קיימת? האיכות החד פעמית שהופכת מוזיקאי מיצרן ליוצר?
אני מסתכלת על מי אלה האנשים שעושים מוזיקה היום, בעידן שבו לכל אחד יש את האפשרות להקים לעצמו אולפן ביתי. הפרופיל שלהם לא שונה מזה של אנשי הייטק או אנשי עסקים. רובם של האנשים שמתהדרים בשם מוזיקאי הם לא יותר מטכנאים חסרי מעוף, יוצאי סיירת כלשהי, שרוצים לייצר את הלהיט הבא ולעשות כסף. לתת לקהל את מה שהוא רוצה.
כולם גם הפכו להיות מפיקים פתאום, כאילו המקצוע הזה, הכל כך חשוב, שמצריך אוזן טובה ואיזשהו חזון מוזיקלי, הפך למשהו שכל אחד יכול לעשות, כי מה הבעיה לפתוח קיובייס ולשים איזה לופ תופים?
ואולי בגלל זה כל המוזיקה עכשיו נשמעת אותו הדבר. אמנם הסגנונות קצת שונים, אבל ברמת הגימור וההפקה הכל מתיישר עם איזשהו סטנדרט נקי וחסר חיים. כמו בפרסומות שבהן אחרי עבודת פוטושופ כולם/ן נראים אותו הדבר.
איפה האהבה הפשוטה לעשייה עצמה? אולי היא נעלמה ביום שבו ילדים בני 16, בוגרי תוכניות ריאליטי למיניהן הופכים למוזיקאים ע"י הפעולה הפשוטה של "שלח" בהודעת סמס.
אבל להגיד שזו אשמת הריאליטי זה לא באמת רציני, בכל זאת, העולם כולו נשלט ע"י הקפיטליזם ואנחנו כולנו חלק מחברת הצריכה.
צורכים ונצרכים. מייצרים מוצרים ארעיים כדי שיוחלפו ע"י מוצרים אחרים שייוצרו, על ידינו או על ידי אחרים.
והצריכה הזאת, שהפכה את הכל לחסר משמעות, לא פסחה עלינו, המוזיקאים, האמנים.
גם אנחנו מוצרים וגם אנחנו חלק מבהלת הייצור, מצווים להמשיך לייצר עוד ועוד, למתג, לשווק, למכור את עצמנו למרבה במחיר (שהולך ונשחק) ובתוך כל זה, מי בכלל זוכר למה הוא עושה את זה מלכתחילה או אולי השאלה האמיתית היא למה באמת לעשות את זה מלכתחילה? לא יותר פשוט ללכת על קריירה פשוטה יותר? אפייה? נגרות? רפואה?
התפיסה לפיה מוזיקאי הוא יזם, לא חדשה, אבל היא הופכת יותר ויותר דומיננטית, רומסת כל דבר אחר שנקרה בדרכה.
"Originally I wanted to be famous like i wanted to breathe, now I just want to be rich" - גארי ניומן, 1985.
בהחלט מצב מייאש, אבל לא בלתי הפיך אני מקווה. אולי עוד תשוב רוחן של שנות ה-60 וה-70, אולי יתעורר שוב הרצון והצורך ליצור בשביל ליצור, לעשות מוזיקה לשמה.
אולי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה