שלח לי שקט (או יצירה קונקרטית אחרת)

מאז הפוסט הקודם עוברים עליי ימים לא קלים. כבר הרבה זמן שדיברתי על לעבור דירה. השתוקקתי לשינוי והנה הוא הגיע. סך הכל זה דבר טוב, ואני בטוחה שזה היה צעד נכון אבל בכל זאת זה לא פשוט לעשות מעבר כזה. מבניין שהגיל הממוצע בו עומד על גיל הפנסיה והשעות הפעילות בו הן השעות המקובלות על זקני העיר (למעט שכנה אחת, שלמרות גילה המופלג מתעוררת כל יום בעשר תודות לנומבון הקסום שהיא לוקחת כל ערב) לשכונה שבה מסתיימות לאנשים אשרות השהייה אחרי 5 שנים והם מוצאים את עצמם מזדקנים באפריקה (תפורק יחידת עוז!!). אני שרגילה לשלווה של דירה עורפית בצפון הישן של העיר, מתמודדת עם רעשים בלתי צפויים באזור הדרומי הזה של העיר (יכול להיות שנתב"ג המחודש בעצם הוזז לאזור שוק לוינסקי? מה זה כל המטוסים האלה לכל הרוחות?). החתולות שלי גם הן שינו את עורן, והפסיכוטית ביניהן הפכה לחתולה מתפנקת ונעימת סבר. בקיצור, אין לי מושג מי אני ושל מי החיים האלה. במצבים כאלה אדם צריך משהו יציב ומוחשי. אדם צריך קצת מוסיקה קונקרטית.

המוסיקה הקונקרטית החלה להתפתח בסוף שנות ה- 40 של המאה הקודמת. מייסד הז'אנר היה פייר שאפר והתפתחותו התאפשרה לאחר מלחמת העולם השנייה כשטכנולוגיות הקלטה והשמעה (מיקרופונים, פונורגף - גירסה פרימיטיבית של פטיפון, ובהמשך טייפים) הפכו ליותר נגישות (תודה מיוחדת לרדיו צרפת, RTF, שאיפשר לשאפר ולחבריו להשתעשע עם הטכנולוגיות החדשות הללו. מנכ"ל רשות השידור, לתשומת לבך). בזרם הקונקרטי, הסאונד הוא חומר הגלם של היצירה ללא הגבלה לחומרים הנוצרים מכלים מוסיקליים או לתפיסות תאורטיות מקובלות כמו הרמוניות, מלודיות, קצב וכו'. מתוך התפיסה הזאת, דירתי החדשה, על רעשיה המיוחדים (יש לי רפדייה פה ליד, למשל), יכולה היתה להיות כר פורה ליצירות מופת בז'נאר המדובר. בנוסף, אחד הדברים המרכזיים בתפיסה האסטתית של הז'אנר, היא התיחסות למילה jeu על שני פירושיה המילוליים - לנגן ולשחק (כמו הפועל play באנגלית).

היצירה שנחשבת לראשונה בזרם,"חמש אטיודים לרעש", היא יצירה שכתב שאפר לפונוגרף והושמעה לראשונה בקונצרט בשנת 1948. היא כללה כאמור חמישה קטעים, והנה אחד מהם - אטיוד לפסי רכבת - שכולו סאונדים שהוקלטו על פסי הרכבת






בשנת 1951 הקים שאפר ביחד עם פייר הנרי וז'אק פולאן, את המרכז לחקר המוסיקה הקונקרטית ב - RTF ויחד הם הקימו את הסטודיו הראשון למוסיקה אלקטרו-אקוסטית, שמשך הרבה תשומת לב בקרב מלחינים צעירים כמו בולז, שטוקהאוזן וקסאנאקיס.




בין השנים 1952 ל- 1956 , שאפר מינה את פייר הנרי למנהל הקבוצה (במקומו), שהחל לעבוד עם יוצרי סרטים ניסיוניים וכוריאוגרפים. ב 1957 חזר שאפר וכמובן לא היה מרוצה מהכיוון שתפסה הקבוצה, פרש והקים את הקבוצה למחקר מוסיקלי. אני אחסוך מכם את כל ענייני הפוליטיקה ואפרגן קצת לפייר הנרי, הנה יצירה שלו מהתקופה שעוד לא עצבן את שאפר:




פייר שאפר היה אחראי על מספר קבוצות מחקר, והמשיך להתעסק בתחום שהגדיר, מוסיקה אקוסמטית, כלומר, מוסיקה שנשמעת אך הגורמים לה לא ניראים וברורים למאזין.ב- 1966 פרסם ספר שסיכם את עבודתו וכן הוציא סט של הקלטות בשם "le solfege de l'objet sonore" שהדגים את התאוריות שבספר.

בתחילתה, המוסיקה הקונקרטית נוצרה ע"י הקלטות פשוטות. עם הופעת טייפ הסלילים, ניתן היה לערוך את ההקלטות, לחתוך את הסלילים ולהדביקם בסדר אחר וכך לייצר רצף חדש של התרחשות, להאיץ את מהירות הדגימה ולייצר לופים. בהמשך, המציאו מעין מקלדת שתשלוט על הדגימות המושמעות מהטייפים ושאיפשרה גם שליטה נוחה יותר על שינויים במאפייני ההקלטה עצמה.
הטכניקה הבולטת מכולן, היתה שינויי המהירות, והיא אפשרה שינויים במרקם הצליל, גובהו (פיטץ') ובחותמת שלו (timbre).
מעבר לעבודה על החומר עצמו, החלה התייחסות גם לפריסת הסאונד ע"י הרמקולים, כמו תליית רמקול מהתקרה במרכז החדר בנוסף לרמקולים אחרים הפזורים בחלל.

אני לא אלאה אתכם בכל הפרטים הטכניים והמכשירים שהומצאו כדי לאפשר לכל הדבר המופלא הזה לקרות וגם הפוסט מעט מתארך לי כאן, אז נעבור לימינו אנו ולתחרות קטנה.

תחרות "עשה זאת בעצמך" - קחו מכשיר הקלטה (טייפ מנהלים, אייפון, או כל מקליט אחר) , הקליטו את הרעשים המקיפים אתכם. עירכו מעט את התוצאה (שימו לב לטכניקות בפיסקה מעל), הוסיפו קורט פלפל ושילחו לי לינק לתוצאה. הקטעים המעניינים יזכו לתהילת עולם כאן בחדר האלקטרוני שלי ויוצריהם יזכו לשינוי משמעותי בהרגלי השמיעה (פתאום רעש האוטובוסים מהרחוב ליד, נשמע כמו חלק מיצירת אומנות עכשווית).

הנה קטע לדוגמא, שעשיתי במיוחד בשבת. תנועת המטוסים היתה דלה ולכן נאלצתי להסתפק ברעש של קומקום:

an example for my blog by MayaDanon