פריצת דרך בחדר אפור

השבוע החל בת"א פסטיבל אפוס לסרטי אומנות ותרבות. לא לגמרי הבנתי למה הכוונה, סרטים באופן כללי זה לא אומנות ותרבות? מה מיוחד בסרטי אומנות ותרבות? אבל רצה הגורל וקיבלתי במתנה כרטיסים למספר סרטים בפסטיבל וכך אוכל לברר באופן קצת יותר אישי את הנושא. הראשון שבהם הוא הסרט התיעודי על וויליאם בורוז אותו ראיתי אתמול בערב. הסרט על הסופר בורוז (Naked Lunch, Junky, Queer), ממייסדי דור הביט, הוא מסוג הסרטים שגורמים לי להרגיש שחיי אינם חיים. בזמן שאני התמודדתי עם הקשיים החברתיים שנבעו מתספורת ה"אלי אוחנה" שלי בחטיבת הביניים בשכונה נשכחת בירושלים, וויליאם בורוז הסתובב עם פאטי סמית', עשה סמים קשים עם נערים רכים (בשנים) והפך לדמות נערצת על דור שלם של יוצרים בתקופת הפאנק רוק (איגי פופ, דבי הארי וקורט קוביין בהמשך, הם רק כמה מהשמות ברשימת מעריציו). גם אני רוצה!

ניסיתי להבין למה התקופה הזאת (שתחילתה בשנות ה - 50) כל כך מושכת בעיניי ומצטיירת כמאד חיה וקיצונית לעומת היום. אולי אני לא מסתובבת במעגלים הנכונים? אולי הז'אנר שלי יוצר אסתטיקה אחרת? אולי אני פשוט לא עושה את הסמים הנכונים?? יש לי חברה שאומרת שהיום פשוט כבר אף אחד לא מתמרד, על שומדבר, ונראה לי שזה נכון. ככה זה כנראה מרגיש כשכולם מסכימים. רדום ותואם את האוירה של הסינמטק בהקרנת סרטים על אומנות ותרבות.

את הפוסט הזה אני מקדישה לוויליאם בורוז, אחד המורדים חסרי הפחד שנראו במאה הקודמת, אדם שלא נכנע להגדרות החברה ולא חסך ממנה את דעותיו ושחטא בין השאר גם בניסויים מוסיקליים.

על בורוז יש המון מה לכתוב, אבל בכל זאת מדובר בבלוג על מוסיקה, אז אני נאלצת לסכם את פועלו הספרותי בכך שיחד על אלן גינסברג וג'ק קרואק הוא התחיל את מה שנקרא תרבות ה"ביט". הסופרים שהשתייכו ל"דור הביט" ניסו סמים למיניהם (בורוז עצמו התמודד עם התמכרות להרואין כל חייו), גילו עניין בתרבויות המזרח והתעסקו רבות במיניות אלטרנטיבית (בורוז היה הומו מוצהר, אך גם נשוי לאישה, אותה הרג בטעות בזמן שהיה שיכור וחשב שיוכל לבצע תעלול בסגנון ווילהלם טל - היא שמה כוס וודקה על הראש והוא פספס בירייה ופגע במצחה - אל תנסו את זה בבית). בספריו כתב בורוז על נושאים שנחשבו טאבו, כמו חוויות השימוש בהרואין בספר "ג'אנקי" (מבקריו טענו שהספר מעודד שימוש בסם) והספר "קוויר" שעסק בהומוסקסואליות ויצא בשנות ה - 50 החשוכות.

לחבורה של וויליאם השתייך גם הצייר בריאון גיסין שהמציא את טכניקת החיתוך (cut up technique). בשיטה הזאת, חותכים דפי טקסט ומחברים מחדש את הדפים בצורה אקרעית וכך נוצרים משפטים חדשים ונרטיב סיפורי חדש, דבר הדומה למונטאז' באומנות גרפית. השיטה הזאת יוצרת רצף קריאה לא לינארי, שמזכיר חלומות וחיבורים הזויים לתת מודע (וויליאם האמין שלעתים ניתן לחזות כך את העתיד, אבל יכול להיות שזה היה בהשפעת הסמים). בורוז אימץ את הטכניקה הזאת והשתמש בה בצורה כזאת או אחרת בכל יצירותיו מאז "ארוחה ערומה" וכמובן שגם ביצירות הסאונד שלו. אני אתן לו להסביר קצת

בורוז עשה לא מעט ניסויים באודיו, כשהוא משתעשע עם טייפים, חותך, מדביק, מאיץ, מאט ומה לא. האלבום הבולט שלו מכל הניסויים האלה נקרא Breakthrough in grey room (ממנו לקוח גם קטע ההסבר שלמעלה),והוא שיתוף פעולה עם איאן סומרוויל. הנה כמה טעימות מתוכו:

בקטע הבא, הוא לוקח דגימה של גיסין בת שני ערוצים, שנוצרה ע"י טייפ שמקליט טייפ אחר, תוך כדי שינוי מהירויות, הקלטה הפוכה ומניפולציות נוספות, כך שבצורה מפתיעה נוצרים משפטים חדשים מתוך כל הבלאגן הזה, ובמילותיו שלו :

"When you cut into the present the future leaks out." (אזור הדמדומים, נא להיזהר.... )











ואחרון אחרון חביב , curse go back :




למי שזה עשה חשק לראות את הסרט, אפשר עוד לעשות את זה בימים הקרובים במסגרת הפסטיבל (שישי 20:00 בבית ציוני אמריקה, 16:00 בסינמטק חיפה, 22:00 בסינמטק ירושלים). הסרט מצליח להעביר את רוח התקופה ולעורר יצרי מרד רדומים אבל לטעמי אין בו מספיק תוכן ממשי מעבר לזכרונות של חבריו ומתישהו מצאתי את עצמי מנקרת אל מול דמותה המוזנחת של פאטי סמית' שנזכרת בערגה בגבר החלומות של המאה ה-20.


ולסיום חידה: מי אלו "צעירי סוניק"? (ותודה מיוחדת למי שיצר את הכתוביות לסרט)

בין הפותרים נכונה לא יוגרל כלום.