יום שני, 26 בנובמבר 2012

העתיד הוא העבר

התכוונתי לכתוב על Human Leauge כלהקה הממוסחרת בתוך ז'אנר הסינטפופ, אבל אז במחשבה שנייה ובהתחשב באופי הבלוג הזה ומה שאני מרגישה באופן אישי לגבי מוזיקה מסחרית בימים אלו, החלטתי ללכת אל העבר ושם מצאתי את העתיד.
בעתיד, The Future, שיתפו פעולה לימים שניים מחברי הליגה האנושית ומהעתיד יצא גם הרכב האינדסטריאל המעניין Clock DVA.
ובכן זה הזמן להיכנס לספירלת הזמן ההפוכה הזאת בה העתיד הוא העבר. אני אגב, באופן אישי מאד מקווה שזה נכון.
להקת The Future כללה את Martyn Ware ו- Ian Craig Marsh, שהיו פעילים כבר במעין הרכב אוונגרדי לא רשמי בשם The Dead Daughters (הרכב שהתחיל כשהשניים החלו להשתעשע עם ציוד אלקטרוני חדיש כמו הסינטיסייזר Korg 700S והוזמנו לנגן במסיבות של חברים).
השניים חברו לבחור בשם Adi Newton ויחד הקימו את The Future, כל זה אגב קרה ב- 1977.



העתיד לא הוציאו שום אלבום או הקלטה רשמית, אבל בשנת 2002 יצא אוסף של הקלטות דמו שלהם תחת השם "The Golden Hour of The Future" וקטע ממנו מובא פה למעלה.

להקת העתיד התפצלה - Adi Newton פרש להקים את Clock DVA והשניים האחרים נכנעו לשיקולים מסחריים ומכרו את נשמתם לתעשיית המוזיקה הפופולרית לעד - לאחר שחברות התקליטים סירבו להחתים אותם כיוון שלא היה להם שום שיר עם פוטנציאל מסחרי, הם החלו לחפש זמר/ת, מצאו את Philip Oakey ושינו את שם הלהקה ל- Human League.

ולמרות הפופלאריות הגדולה של הליגה האנושית, אני בוחרת להתמקד דווקה ב- Clock DVA.
אם Human League התפתחו בתוך ז'אנר הסינטפופ, Clock DVA הצטרפו לשורה של הרכבים בריטיים בז'נאר האינדסטריאל.
לאחר שינויים פרסונליים רבים ההרכב האנושי של הלהקה כלל את Adi Newton (שירה), Steven Taylor (בס), Paul Widger (גיטרה), Charlie Collins (סקסופון) ו- Roger Quail (תופים) ויחד הם הוציאו את אלבום הבכורה שלהם, White Souls in Black Suits.
האלבום יצא רק בפורמט של קסטה וכלל חומר מאולתר ששילב נויז עם soul ו- funk



ב- 1981 הוציאה הלהקה, ששמה אגב ניתן לה בהשראת הסרט Clockwork Orange, את האלבום Thirst ובו התמקדה יותר בנויז אלקטרוני ונחשב לנסיוני בין אלבומים הלהקה, בו נעשה שימוש מאסיבי באפקטים ורעש ממקורות שונים ומשונים.



אחרי האלבום הזה כל חברי הלהקה, למעט Newton, עזבו והוא נאלץ למצוא ליינאפ חדש.
בשנת 1983 הוציאה הלהקה, בהרכבה החדש, את האלבום Advantage, שיצא בלייבל מסחרי גדול (Polydor) וכלל ביטים, פידבקים ומניפולציות טייפים.



ושוב, אחרי האלבום הזה ההרכב התפרק. הפעם גם Newton החליט להתמקד בכיוונים אחרים (The Anti Group) אבל הקים מחדש את הלהקה בשנת 1988, כמובן בהרכב פרסונלי אחר.
הלהקה הוציאה בשנת 1990 אלבום באורך מלא שנקרא Buried Dreams ואני אסיים עם קטע משם ותקווה שלא נצטרך לעולם לקבור חלומות. אמן.




הודעה חשובה: למי שטרם שמע, בשבוע הבא 7/12/12, ייפתח מחזור נוסף של "הכיתה" - קורס ללימוד אבלטון לייב בהנחייתי. זה הזמן לשריין מקום. פרטים כאן.

יום שני, 12 בנובמבר 2012

מחשבות טורדניות

כבר שנים שאני פועלת לצד מה שנקרא "תעשיית המוזיקה". אני חושבת שהצירוף המילולי הזה לבדו מספיק כדי שנסכים שהיתה פה פעם תעשייה שלמה שעיסוקה היה ייצור מוזיקה. ייצור מוזיקה, בדיוק כך. הפעולה היצרנית שבסופה מתקבלת מוזיקה.
וכמו בכל תעשייה יש מגוון שלם של פועלים, אנשי עסקים, אנשי שיווק ועוד מקצועות כאלו ואחרים שמטרתם לייצר את המוצר , לשווק אותו, למכור אותו ובסופו של דבר להרוויח ממנו כסף.

אומרים שתעשיית המוזיקה מתה. אני חייבת להודות שאין צער בליבי על מותה בדמי ימיה. אמנם יש לא מעט נבואות שחורות על עתיד המוזיקה בעידן הנוכחי, שבו "כבר לא קונים דיסקים!" אבל אני לא פוחדת. שינוי הוא טוב והוא מביא איתו הרבה כח והמון אפשרויות חדשות שאולי ארחיב עליהם בהזדמנות אחרת, כי היום לא באתי לדבר על מותה של תעשיית המוזיקה, אלא על מותו של המוזיקאי.

לפני כשנה דיברתי עם מוזיקאי ותיק יחסית והצעתי לו לחבור אליי ולעשות קצת מוזיקה ביחד, התגובה שלו היתה, שאם אני רוצה אותו לחזרה, העלות שלו זה 500 שקל למפגש. אוקיי, הנה התנגשות חזיתית עם המציאות החדשה. נראה שהיום כולם הפכו לנגנים להשכרה, ונראה שהרצון פשוט ליצור מוזיקה, הוא רצון תמים ומיושן, לא כך?
ולא שאני חלילה מזלזלת בצורך של אנשים להתפרנס, זה דבר לגיטימי לחלוטין, אבל נראה שאני מהבודדים שעוד חושבים שיצירה לא מונעת רק משיקולים כלכליים, ושיכול להתרחש קסם כשמוזיקאים נפגשים ונותנים לאמיתות המוזיקליות שלהם חופש.

אבל האם האמת הזאת עוד בכלל קיימת? האיכות החד פעמית שהופכת מוזיקאי מיצרן ליוצר?

אני מסתכלת על מי אלה האנשים שעושים מוזיקה היום, בעידן שבו לכל אחד יש את האפשרות להקים לעצמו אולפן ביתי. הפרופיל שלהם לא שונה מזה של אנשי הייטק או אנשי עסקים. רובם של האנשים שמתהדרים בשם מוזיקאי הם לא יותר מטכנאים חסרי מעוף, יוצאי סיירת כלשהי,  שרוצים לייצר את הלהיט הבא ולעשות כסף. לתת לקהל את מה שהוא רוצה.
כולם גם  הפכו להיות מפיקים פתאום, כאילו המקצוע הזה, הכל כך חשוב, שמצריך אוזן טובה ואיזשהו חזון מוזיקלי, הפך למשהו שכל אחד יכול לעשות, כי מה הבעיה לפתוח קיובייס ולשים איזה לופ תופים?

ואולי בגלל זה כל המוזיקה עכשיו נשמעת אותו הדבר. אמנם הסגנונות קצת שונים, אבל ברמת הגימור וההפקה הכל מתיישר עם איזשהו סטנדרט נקי וחסר חיים. כמו בפרסומות שבהן אחרי עבודת פוטושופ כולם/ן נראים אותו הדבר.

איפה האהבה הפשוטה לעשייה עצמה? אולי היא נעלמה ביום שבו ילדים בני 16, בוגרי תוכניות ריאליטי למיניהן הופכים למוזיקאים ע"י הפעולה הפשוטה של "שלח" בהודעת סמס.
אבל להגיד שזו אשמת הריאליטי זה לא באמת רציני, בכל זאת, העולם כולו נשלט ע"י הקפיטליזם ואנחנו כולנו חלק מחברת הצריכה.
צורכים ונצרכים. מייצרים מוצרים ארעיים כדי שיוחלפו ע"י מוצרים אחרים שייוצרו, על ידינו או על ידי אחרים.
והצריכה הזאת, שהפכה את הכל לחסר משמעות, לא פסחה עלינו, המוזיקאים, האמנים.
גם אנחנו מוצרים וגם אנחנו חלק מבהלת הייצור, מצווים להמשיך לייצר עוד ועוד, למתג, לשווק, למכור את עצמנו למרבה במחיר (שהולך ונשחק) ובתוך כל זה, מי בכלל זוכר למה הוא עושה את זה מלכתחילה או אולי השאלה האמיתית היא למה באמת לעשות את זה מלכתחילה? לא יותר פשוט ללכת על קריירה פשוטה יותר? אפייה? נגרות? רפואה?
התפיסה לפיה מוזיקאי הוא יזם, לא חדשה, אבל היא הופכת יותר ויותר דומיננטית, רומסת כל דבר אחר שנקרה בדרכה.

"Originally I wanted to be famous like i wanted to breathe, now I just want to be rich" - גארי ניומן, 1985.

בהחלט מצב מייאש, אבל לא בלתי הפיך אני מקווה. אולי עוד תשוב רוחן של שנות ה-60 וה-70, אולי יתעורר שוב הרצון והצורך ליצור בשביל ליצור, לעשות מוזיקה לשמה.

אולי.