יום ראשון, 22 בינואר 2012

(מוזיקת) אוירה חורפית

קיבלתי משימה השבוע לארגן סופסוף פינת מוזיקה בסלון. כבר שנים שאני שומעת מוזיקה בחדר העבודה שלי, עם הרמקולים המפנקים שלי ובשקט שמאפשר לי להקשיב. כי אני מאלו שמקשיבים. לפני שנים עוד חשבתי שאני יכולה כמו כולם לשים איזה דיסק ברקע וללכת לישון אבל לצערי זה אף פעם לא עבד בשבילי. לא הצלחתי מעולם להירדם לפני שהדיסק הסתיים וגם הסתיימה לה רצועת הבונוס שתמיד הפתיעה אותי אחרי כמה רגעים של שקט בסוף אלבום. כזאת אני. למדתי לקבל את זה שאני לא בנאדם של מוזיקת רקע. אני יותר בנאדם של שקט ברקע, מפתיע ככל שזה יישמע.

בהמשך לפוסט הקודם וכעוד פוסט בסדרה על אלקטרוניקה בשנות ה-70, הנה קצת על אלבומו של בריאן אינו "מוזיקה לנמלי תעופה" משנת 1978. אלבום שנוצר מתוך כבוד למוזיקת הרקע ולימים הפך לנקודת ציון משמעותית בהתפתחות האמביינט.
הרעיון לאלבום נולד במוחו של בריאן לאחר שבילה שעות בנמל תעופה בגרמניה והוטרד מהסביבה הסונורית חסרת ההשראה בנמל (בהחלט אפשר להשתגע מהדברים האיומים האלה שאנחנו נאלצים לשמוע בעת שיטוט בדיוטי פרי, כאילו מישהו רוצה להעניש אותנו על זה שאנחנו יוצאים לחופש).




האלבום מכיל 4 רצועות ששלוש מהן הולחנו ע"י אינו ואילו הראשונה (1/1, לעיל) הולחנה ע"י רוברט וויאט ורט דייויס.
באלבום השתמש אינו במספר לופים מוקלטים על טייפ, שחזרו על עצמם כשבכל הופעה שלהם תפקידים אחרים נכנסים ויוצאים וכך יוצרים עושר אל מול מינימליזם.
חשוב לציין, שהיצירה כולה תוכננה להיות אינסטלצית סאונד שרצה בלופ ויוצרת כל פעם רגעים חד פעמיים, שמתקבלים ממספר קטן יחסית של לופים וסאונדים אחרים.

ברצועה הראשונה (1/1), השמיע במקביל שני לופים של פסנתר שאין ביניהם שום קשר, כך שנוצר שילוב מעניין בקטעים מסוימים, אותם חתך והאט לקבלת היופי הזה.

וזה הקטע 1/2 - פסנתר וקול:




בריאן אינו כתב הסבר יפה על הז'אנר החדש הזה ועל התפיסות המוזיקליות שלו בטקסט הפנימי של האלבום. בדבריו הוא מייחס את "המצאת" הקונספט של מוזיקת רקע לחברת Muzak שהפיקה מוזיקה שנועדה להיות מושמעת בסביבה מסוימת, למטרה מסוימת, כמו מוזיקת המעליות הידועה לשמצה. מה שעשתה מיוזק, היה לקחת שירים ונעימות פופולאריים ולהקליט אותם בצורה קלילה יותר (אני מניחה שכולם מכירים את המונח מוזיקת מעליות, אז אני לא ארחיב). הבעיה בזה היתה לדעת אינו, היא שהרבה מאזינים ומלחינים התרחקו והסתייגו מהרעיון של מוזיקה כרקע לסביבה בגלל שהם קישרו אותה בלעדית למיוזק.
לא כך אינו. כדי להבדיל את עצמו ממיוזק וחברות דומות שייצרו מוזיקה מהסוג הזה, הוא החל להתייחס למוזיקה שלו כ"מוזיקת אמביינט". והנה נולד ז'אנר.




המטרה שלו, לדבריו, היתה ליצור קטלוג קטן של קטעים שיתאימו לכל מיני סוגים של אוירה ומצבי רוח.
להבדיל ממוזיקת רקע רגילה, שבה יש השטחה של המציאות,תוך ביטול של כל אי ודאות, מוזיקת האמביינט להגדרתו, מדגישה את המורכב והמופשט. את המרומז והבלתי ברור ומטרתה להגביר את הרוגע ואת מרחב המחשבה.

ואסיים בציטוט מאותו טקסט:

Ambient Music must be able to accomodate many levels of listening attention without 
enforcing one in particular; it must be as ignorable as it is interesting














יום חמישי, 5 בינואר 2012

החיים כלולאה אינסופית? - פוסט אורח

את השנה החדשה פה בחדר אני פותחת בפוסט אורח. זה משהו שרציתי לעשות מזה זמן מה והנה נוצרה ההזדמנות. האורח היקר שלי הוא יאיר עציוני. את יאיר הכרתי לראשונה לפני כשנתיים, עת שקדתי על הפקתו של פסטיבל "מודולארי" השני (שלא יצא בסוף לפועל בשל בעיות טכניות, כגון, מציאת מקום הולם).
יאיר, יוצר אלקטרוני ותיק, בעלים של הלייבל False Ind, פעיל בכמה הרכבים וחוטא גם בנגינת בס, אירח אותי לא פעם באירועים שאירגן והנה הזדמנות טובה לארח בחזרה.
קבלו את מר עציוני!


רוק מתקדם, קינג קרימזון ורוקסי מיוזיק, לא היו מעולם התפריט המוזיקלי שלי. בשנה האחרונה זה השתנה מעט. גיליתי את המוזיקה הפארנואידית של פריפ והפרויקט המתמשך שלו עם קינג קרימזון והתאהבתי אבל לא התכנסנו כאן לכתוב פוסט שעוסק בקינג קרימזון, אלא באלבום שהקליטו יחד רוברט פריפ ובריאן אינו ושמו "נו פוסיפוטינג". כמו הרבה אלבומים פורצי דרך משנות השבעים, השילוב של מסורת רוק בריאה, טכנולוגיה שמגיעה למיצוי (מיקסרים, אפקטים וטכניקות הקלטה משופרות) ויוצרים שמנסים לשנות קונבנציות, הוביל יצירה מעניינת ודחוסה שלוקחת רעיונות אקדמיים ותיאורטיים אל הספירה הציבורית ותרבות ההמונים. החיבור בין שני היוצרים הללו (פריפ ואינו, מ"ד) הוליד מספר אלבומים, אבל "נו פוסיפוטינג" הוא המעניין מכולם, לדעתי.



בשנת 1973 בריאן אינו הזמין את רוברט פריפ אל האולפן הביתי שלו. שניהם כבר היו מוכרים כמנהיגי להקות רוק מתקדם (מי יותר ומי פחות). באותו סשן פיתח פריפ שיטה, שמאוחר יותר קרא לה "Frippertronics":
שני מכשירי טייפ דיליי המחוברים אחד אל השני, בצורה כזאת שסאונד שהוקלט על ידי המכשיר הראשון, מנוגן בהמשך ע"י המכשיר השני. היציאה של המכשיר השני נשלחה חזרה למכשיר הראשון. הסיגנל הראשון ממשיך להתנגן כאשר בכל פעם ניתן להוסיף לו עוד סיגנלים. זמן הדיליי נקבע ע"י המרחק בין שני המכשירים.
בעזרת הטכניקה הזאת יצר פריפ שכבות על שכבות של תפקידי גיטרות כשבריאן אינו עסק יותר בעריכה של הקטע.

הקטע השני שנכתב בשיטה דומה, כשנה מאוחר יותר, באולפן של ג'ורג' מרטין נקרא "נערות צלב הקרס" (בגלל תמונה פורנוגרפית שמצא פריפ באולפן).



פריפ לא המציא את השיטה. עשו את זה קודם, אבל פריפ הביא את הטכניקות האקדמיות הללו להמונים.
פריפ, שהיה ידוע בסגנון ההופעה המוזר שלו (בקינג קרימזון תמיד ישב בחושך בפינה) המשיך לשכלל את ה"פריפרטוניקס" ושיחרר עוד מספר אלבומים באותו סגנון.
לפני כמה שנים שוב שיתפו השניים פעולה באלבום אמביינט מקסים אבל ללא פריפרטוניקס.


הנה עוד מהשת"פ בין אינו לפריפ:




בריאן אינו שיחרר כמה שנים מאוחר יותר את האלבום פורץ הדרך "מוזיקה לנמלי תעופה", שיצר את המושג "אמביינט" ועל כך אולי בפעם אחרת.

ובכל זאת, טעימה ממנו, נסו אותה בבן גוריון:




וזאת הזדמנות נפלאה להזמין לערב אילתור מבית היוצר של יאיר עציוני וככל הנראה גם בהשתתפותי - 14/1/12 21:00 , באנה לולו (רחוב הפנינים ביפו)