יום חמישי, 25 בנובמבר 2010

פריצת דרך בחדר אפור

השבוע החל בת"א פסטיבל אפוס לסרטי אומנות ותרבות. לא לגמרי הבנתי למה הכוונה, סרטים באופן כללי זה לא אומנות ותרבות? מה מיוחד בסרטי אומנות ותרבות? אבל רצה הגורל וקיבלתי במתנה כרטיסים למספר סרטים בפסטיבל וכך אוכל לברר באופן קצת יותר אישי את הנושא. הראשון שבהם הוא הסרט התיעודי על וויליאם בורוז אותו ראיתי אתמול בערב. הסרט על הסופר בורוז (Naked Lunch, Junky, Queer), ממייסדי דור הביט, הוא מסוג הסרטים שגורמים לי להרגיש שחיי אינם חיים. בזמן שאני התמודדתי עם הקשיים החברתיים שנבעו מתספורת ה"אלי אוחנה" שלי בחטיבת הביניים בשכונה נשכחת בירושלים, וויליאם בורוז הסתובב עם פאטי סמית', עשה סמים קשים עם נערים רכים (בשנים) והפך לדמות נערצת על דור שלם של יוצרים בתקופת הפאנק רוק (איגי פופ, דבי הארי וקורט קוביין בהמשך, הם רק כמה מהשמות ברשימת מעריציו). גם אני רוצה!
ניסיתי להבין למה התקופה הזאת (שתחילתה בשנות ה - 50) כל כך מושכת בעיניי ומצטיירת כמאד חיה וקיצונית לעומת היום. אולי אני לא מסתובבת במעגלים הנכונים? אולי הז'אנר שלי יוצר אסתטיקה אחרת? אולי אני פשוט לא עושה את הסמים הנכונים?? יש לי חברה שאומרת שהיום פשוט כבר אף אחד לא מתמרד, על שומדבר, ונראה לי שזה נכון. ככה זה כנראה מרגיש כשכולם מסכימים. רדום ותואם את האוירה של הסינמטק בהקרנת סרטים על אומנות ותרבות.

את הפוסט הזה אני מקדישה לוויליאם בורוז, אחד המורדים חסרי הפחד שנראו במאה הקודמת, אדם שלא נכנע להגדרות החברה ולא חסך ממנה את דעותיו ושחטא בין השאר גם בניסויים מוסיקליים.

על בורוז יש המון מה לכתוב, אבל בכל זאת מדובר בבלוג על מוסיקה, אז אני נאלצת לסכם את פועלו הספרותי בכך שיחד על אלן גינסברג וג'ק קרואק הוא התחיל את מה שנקרא תרבות ה"ביט". הסופרים שהשתייכו ל"דור הביט" ניסו סמים למיניהם (בורוז עצמו התמודד עם התמכרות להרואין כל חייו), גילו עניין בתרבויות המזרח והתעסקו רבות במיניות אלטרנטיבית (בורוז היה הומו מוצהר, אך גם נשוי לאישה, אותה הרג בטעות בזמן שהיה שיכור וחשב שיוכל לבצע תעלול בסגנון ווילהלם טל - היא שמה כוס וודקה על הראש והוא פספס בירייה ופגע במצחה - אל תנסו את זה בבית). בספריו כתב בורוז על נושאים שנחשבו טאבו, כמו חוויות השימוש בהרואין בספר "ג'אנקי" (מבקריו טענו שהספר מעודד שימוש בסם) והספר "קוויר" שעסק בהומוסקסואליות ויצא בשנות ה - 50 החשוכות.
לחבורה של וויליאם השתייך גם הצייר בריאון גיסין שהמציא את טכניקת החיתוך (cut up technique). בשיטה הזאת, חותכים דפי טקסט ומחברים מחדש את הדפים בצורה אקרעית וכך נוצרים משפטים חדשים ונרטיב סיפורי חדש, דבר הדומה למונטאז' באומנות גרפית. השיטה הזאת יוצרת רצף קריאה לא לינארי, שמזכיר חלומות וחיבורים הזויים לתת מודע (וויליאם האמין שלעתים ניתן לחזות כך את העתיד, אבל יכול להיות שזה היה בהשפעת הסמים). בורוז אימץ את הטכניקה הזאת והשתמש בה בצורה כזאת או אחרת בכל יצירותיו מאז "ארוחה ערומה" וכמובן שגם ביצירות הסאונד שלו. אני אתן לו להסביר קצת



בורוז עשה לא מעט ניסויים באודיו, כשהוא משתעשע עם טייפים, חותך, מדביק, מאיץ, מאט ומה לא. האלבום הבולט שלו מכל הניסויים האלה נקרא Breakthrough in grey room (ממנו לקוח גם קטע ההסבר שלמעלה),והוא שיתוף פעולה עם איאן סומרוויל. הנה כמה טעימות מתוכו:

בקטע הבא, הוא לוקח דגימה של גיסין בת שני ערוצים, שנוצרה ע"י טייפ שמקליט טייפ אחר, תוך כדי שינוי מהירויות, הקלטה הפוכה ומניפולציות נוספות, כך שבצורה מפתיעה נוצרים משפטים חדשים מתוך כל הבלאגן הזה, ובמילותיו שלו :

"When you cut into the present the future leaks out." (אזור הדמדומים, נא להיזהר.... )











ואחרון אחרון חביב , curse go back :




למי שזה עשה חשק לראות את הסרט, אפשר עוד לעשות את זה בימים הקרובים במסגרת הפסטיבל (שישי 20:00 בבית ציוני אמריקה, 16:00 בסינמטק חיפה, 22:00 בסינמטק ירושלים). הסרט מצליח להעביר את רוח התקופה ולעורר יצרי מרד רדומים אבל לטעמי אין בו מספיק תוכן ממשי מעבר לזכרונות של חבריו ומתישהו מצאתי את עצמי מנקרת אל מול דמותה המוזנחת של פאטי סמית' שנזכרת בערגה בגבר החלומות של המאה ה-20.


ולסיום חידה: מי אלו "צעירי סוניק"? (ותודה מיוחדת למי שיצר את הכתוביות לסרט)

בין הפותרים נכונה לא יוגרל כלום.







יום שבת, 13 בנובמבר 2010

עוגיות עבאדי וביטים מרוסקים

לפני כשנה נסעתי לברלין כדי להופיע. מזג האויר היה חורפי וזה בלשון המעטה. הטמפרטורות נעו בין 0 ל 7- מעלות. העיר היתה קפואה ומושלגת. הברווזים צעדו בבטחה על הנהר (מסתבר שהם לא עפים לשום מקום כשהאגם קפוא). מעבר לעניין הבעייתי הזה כל מה שיכל להשתבש השתבש. כבר במהלך הטיסה היו סימנים מבשרי רעות בצורת וועד מגדלי הפלפלים בערבה שטס בהרכב מלא גברים משופמים וקולניים שדיברו על הבחירות לוועד כל משך הטיסה בווליום שמתחרה עם להקת מטאל של בני נוער מהקריות.
הבלגנו. כשנחתנו, אנשי המכס הגרמני בחרו בי מתוך 200 נוסעי הטיסה ופתחו לי את כל התיקים (גרמנים במדים זה מלחיץ). בהמשך, גילתה שותפתי למסע שיש לה חור בנעל ונכנסים לה מים. בנעליים החדשות שהיא קנתה, התגלה שוב חור למחרת. כשכל זה כבר מאחורניו, איבדנו ארנק עם 500 יורו בשירותים של המוזיאון היהודי (haven't the jewish people suffered enough). בארנק היה גם הכרטיס השבועי למטרו... עד שהתארגנו מחדש עם כרטיסים, תפס אותנו פקח במטרו ונתן לנו קנס של 45 יורו נוספים.
והנה, מתוך כל החשיכה הזאת, הופיעה נקודת האור הראשונה.
פסטיבל Transmediale. גן עדן לחובבי מוסיקה אלקטרונית נסיונית וחדשה. ובתוך גן העדן הזה התחיל סיפור האהבה שלי עם הלייבל רסטר נוטון.
המפגש הראשון עם אמני הלייבל היה בהופעה של ריוחי איקדה במסגרת הפסטיבל. איקדה, יליד 1966, יוצר יפני החי בפריז, מתעסק בצורות הגולמיות ביותר של הסאונד (גלי סינוס, רעש לבן וכו') וחוקר את התדירויות הקיצוניות ביותר בטווח השמיעה האנושי. ההופעה שראינו היתה של הפרויקט "test pattern" שהוא מעין נויז קצבי ומפורק, צורם (לעתים להחריד) ומהפנט (לזה תרם גם האפקט הויזואלי - עבודת וידאו שהיתה מסונכרנת עם הסאונד ותרגמה אותו בזמן אמת לתבניות ברקוד מרצדות שהוקרנו על מסך ענק מאחורי איקדה).
לפעמים קטע יוטיוב אחד שווה מליון מילים:



למחרת ההופעה, הגענו למעין יריד שבו היו נציגים של כל הלייבלים הבולטים בתחום, ושם פגשתי את מרקוס, נציגם של רסטר נוטון. רסטר נוטון הוא לייבל גרמני שהוקם ב 1999 ואיחד את שני הלייבלים rastermusic ו- noton. הלייבל הוציא עד היום כ- 70 עבודות והדגש בכולן הוא על גישה נסיונית לסאונד ואמנות.
עדיין תחת ההשפעה של ההופעה מהערב הקודם, רכשתי לי שלושה דיסקים שיקררו את הימים השרביים שציפו לי בחזרתי לחורף הישראלי. הדיסק הראשון כמובן היה דיסק ההופעה. השני היה revep של Alva noto (שהוא ניקולאי קארסטן) ו- Ryuichi sakamoto. הדיסק הוא EP קצר הכולל שלושה קטעים לקלידים ואלקטרוניקה. הנוכחות המוסיקלית של נוטו רגישה ועדינה כמו מגע כנפיו של פרפר אלקטרוני  (אגב, הפרפר האלקטרוני הוא גם אחד ממנהלי הלייבל).



והדיסק השלישי הוא דיסק אוסף של כמה מהבולטים במוסיקאים החתומים בלייבל. אפתח ואומר שבדר"כ אוספים לא מושכים אותי במיוחד (להוציא קטע מההקשר של האלבום שלו, יכול להיות דומה למכירת ביסקוויט של קרמבו בלי הקצף - לח, חסר טעם ומבאס במיוחד).  אבל לא האוסף של רסטר נוטון (בגרמניה מצאתי קרמבו בעבודת יד באחד הקיוסקים ליד המוזיאון היהודי, זה היה מחזה מרגש ומוזר כאחד, טבלו את הקציפה בשוקולד מול עיניי הלא מאמינות). מדובר ב 14 קטעים שנותנים שעה ורבע של אלקטרוניקה נסיונית במיטבה. האוסף כולל מגוון די מייצג של המוסיקאים הפועלים בלייבל (coh, atom, nibo, alvo noto ועוד) אבל גם נשמע מצוין כדיסק בפני עצמו. למרות שיש בו 14 אמנים שונים, זה עובד טוב ביחד, כנראה בזכות ההקפדה של הלייבל בבחירת האמנים שלו וכן בבחירת הקטעים לאוסף. מומלץ כנקודת פתיחה למאזין המגשש דרכו באפילה.
הנה רצועה מספר 2 מהאוסף. קטע של פרנק ברטשניידר (aka Komet), מייסד הלייבל rastermusic



ואם בפרנק ברטשניידר עסקינן, זאת הזדמנות לסיים הפעם באוירת "שש עם עודד בן עמי". גאווה ישראלית.
המוסיקאי יאיר עציוני, מקים הלייבל False-Industries, אומר בצניעות שהופיע מספר פעמים עם ברטשניידר והאחרון שיחרר אצלו ריליס לפני כחודש. יצאנו לבדוק.
עציוני, מוסיקאי ומלחין הפעיל מזה שנים בסצינה האלקטרונית המקומית, משלב בעבודתו פידבקים, גלי סינוס נקיים והרבה ביטים נקיים פחות. לי זה נשמע מתכון די טוב ומסתבר שאני לא לבד. גם היפנים (לאחר שגילו את עוגיות עבאדי והתמכרו) כנראה אוהבים ויאיר מוציא בימים אלו דיסק שני בלייבל היפני spekk.

הנה הקטע Embrace the dark מתוך הדיסק המדובר שייצא במהרה בימינו   

אמן.