מהפכה אדומה, רוגלעך והאישה החדשה

הרשומה הקודמת גרמה לי קצת להרהר השבוע בשתי הדרכים השונות שייצגו צ'יאני ואוליברוס, כוכבות השבוע שעבר. הדרך האחת היא הדרך המסחרית יחסית (למרות שקשה להגיד שצ'יאני עם הבוקלה שלה זכתה לאותה הצלחה כמו של רביעיית אבבא וללא ספק דרכה לאירוויזיון היתה רחוקה מרחק אלפי נצנצים זוהרים) והשנייה הדרך הבלתי מתפשרת של אוליברוס. והנה שוב ניצבתי מול שאלת השאלות, אומנות או כסף? בהקשר הזה מצאתי את עצמי השבוע במשרדי "מען" (סוג חדש של הסתדרות) חותמת על הצטרפות לקרן פנסיה כמורה בביה"ס מוסררה. מעבר לפנסיה ההסכם החדש של ביה"ס מוסררה כולל גם זכויות סוציאליות נוספות, דבר שהינו חסר תקדים בתחום. אמנם מצבם של המוסיקאים בעייתי לא רק מחוסר קיומם של חוזי העסקה מהסוג הזה, אלא גם בשל אי קבלת תגמול כספי על עבודתם בכלל אבל יחד עם זאת, אני מקווה שהצעד הזה ייצור איזושהי תגובת שרשרת שתביא בסופו של דבר לשינוי גורף בענף (ההצטרפות לאיגוד ישר מביאה איתה ז'רגון הסתדרותי... סליחה). אחיותיי ואחיי המוסיקאים, צעד צעד נעשה את השינוי! מוסיקאי העולם התאחדו!! (אני ממש מרגישה שהרוח המהפכנית של הקומוניסטים ממען דבקה בי ובקרוב אני אמצא את עצמי מעבירה את ימיי בלגימת תה ואכילת רוגלעך כפייתית, כמו שנהוג לעשות בחלונות הגבוהים של המהפכות הגדולות).
ולענייננו. נשים. כן. בהמשך לרשומה הקודמת הנה עוד שתי נשים (אחרונות לעת עתה) שאני אוהבת במיוחד. וכמו הנשים הגדולות מהפוסט הקודם, גם הן היו מהפכניות בדרכן (לא כולל הרוגלעך).

בחרתי להתחיל בדיליה דרבישייר (Delia Derbyshire), וזאת בין היתר, בגלל שהיא נפטרה בגיל 64 ממחלת הסרטן (סיבוכים שנבעו מסרטן השד) ולמי שעוד לא נתקל בכל הסטטוסים המעצבנים והלא ברורים בפייסבוק בסגנון, "אני אוהבת את זה רועש, צורמני ובלתי מתפשר" (מה לעזאזל ניסו המארגנים של הקמפיין הזה להשיג???), חודש אוקטובר הוא חודש המוקדש למחלת הסרטן.

דיליה נולדה ב 1937 בקובנטרי שבאנגליה. באחד הראיונות איתה ציינה את הסירנות והאזעקות של תקופת מלחמת העולם השנייה כאחד הדברים שהשפיעו עליה ועוררו את עניינה בתחום הסאונד. בהמשך למדה דרבישייר לתואר במתמטיקה ומוסיקה (לו ידעתי את המידע הזה לפני אי אילו שנים, בטח זה היה מקל עליי בלילות הלבנים במעבדות המחשבים באוניברסיטת בן גוריון אשר בנגב). כאשר הגיעה לחברת התקליטים Decca בחיפושיה אחר עבודה, אמרו לה שהם לא מעסיקים נשים באולפנים שלהם. בצר לה, הלכה לעבוד שנה באו"ם בז'נבה ולהירגע מגילוי האפליה הזה. אבל למזלנו, דיליה כאמור היתה טיפוס מהפכני. על עצמה היא העידה שתמיד עשתה את הדברים הלא מקובלים. וכך בשנת 1960 הצטרפה כמתמחה לניהול אולפן ב BBC, שם גילתה את הסדנא הרדיופונית (Radiophonic Workshop) וביקשה להצטרף. דבר שגם הוא נחשב בלתי מקובל בעליל ולכן אושר לה להצטרף על תקן "נספחת זמנית". אבל איך אומרים, זמני זה הכי קבוע והיא נשארה שם עד תחילת שנות ה-70. במסגרת הסדנא, שהוקמה כדי לשרת את מחלקת התסכיתים בתחנת הרדיו, דרבישייר יצרה את הפתיח של הסדרה Doctor Who שהפך להיות מזוהה איתה וגם היה הפתיח האלקטרוני הראשון לסדרת טלויזיה וכך הסאונדים האלקטרוניים שלה הגיעו להמוני אוזניים חדשות.

הסדנא החלה ליצר יותר ויותר חומרים לטלויזיה, ודיליה התבקשה ליצור פסקולים לכל תוכנית שעסקה בתכנים הזויים (עתידניים, פרה היסטוריים או סתם לא מסתדרים עם ההגיון הבריא) שתאמו את האוירה הפסיכדלית שליוותה את יצירתה.
ביחד עם ברי ברמיין היא יצרה את Dreams יצירה בת חמישה חלקים לרדיו שעסקה בחלומות. מתוך אוסף עדויות על חלומות, הם יצרו קולאז' שהתמקד בכל אחד מהחלקים בתחושה אחרת שהעידו עליה החולמים (רדיפה, נפילה, אדמה, ים, צבע).




אגב, כל העבודה הזאת נעשתה עוד בתקופה שהיה צריך לחתוך ידנית את סלילי הטייפים ולהדביקם מחדש!!! אפשר להגיד בלב שלם, שדיליה דרבישייר היתה מקצוענית אמיתית במלאכת יד, בתיה עוזיאל מאחורייך..



דרבישייר לא הסתפקה בפעילות הסדנא הרדיופונית ובשיתוף עם בריאן הודג'סון ופיטר זינובייף הקימה את Unit delta plus, קבוצה שנועדה לקדם מוסיקה אלקטרונית ובאחד מאירועיה היתה ההשמעה הפומבית היחידה לקטע "Carnival of light" של החיפושיות. הקבוצה פעלה בשנים 66' 67'.
בהמשך הקימה את Kaleidophone Studio בשיתוף עם דיויד וורהאוס, שיצר מוסיקה אלקטרונית להצגות תאטרון רבות. בסטודיו גם הופק התקליט An Electric Storm של ההרכב White Noise בו לקחה חלק. תקליט שנחשב לאחד מאבני הדרך במוסיקה האלקטרונית.



דיליה עזבה את ה BBC בשנת 1973 וזמן קצר אח"כ הפסיקה להלחין.
בסוף שנות ה-90 היא חזרה למוסיקה ונפטרה בגיל 64 בזמן שהיא עובדת על תקליט חדש.


אז זהו להפעם. אני יודעת שהבטחתי שתי נשים בתחילת הדברים, אבל יצא שדיליה סחפה אותי לגמרי. עמכם הסליחה. כנראה שפשוט הוקסמתי מהיכולת שלה לתפקד בתוך סביבה כל כך גברית ומפלה ולהצליח למרות הכל להשאיר חותם משמעותי. ומעבר להכל, המוסיקה, המוסיקה, אוי המוסיקה. איזה יופי.

מהמטבח באהבה

בשנת 1975 יצא בארץ ספרה המפורסם של רות סירקיס, "מהמטבח באהבה - יסודות הבישול וסודות האירוח", רב מכר שקהל היעד שלו היה נשים עובדות ונכתב בלשון נקבה (!!). ועכשיו, 35 שנה אחרי, בהמלצתו של ידידי נהג הפרדות, החלטתי להקדיש את הפוסט הזה (וככל הנראה גם את זה שאחריו) לנשים שלקחו חלק משמעותי בהתפתחותה של המוסיקה האלקטרונית. זאת הזדמנות טובה להגיד שגם נשים יכולות לסובב נובים , להרים פיידרים ולחבר כבלים. אני יודעת שזה נשמע מוזר, אבל עושה רושם שזה נכון. אפילו שמעתי ממישהו ששמע על מישהו שמכיר מישהי שממש עושה את זה, בחיי!! אולי בעצם הכוונה היתה אליי?! אולי. אבל אני מאמינה שיש אי שם עוד כמה בחורות כמוני , שממפות מידי ופותחות פילטרים ונאלצות להתמודד עם הערות בסגנון "את בטוחה שהדלקת את המחשב?" כשמתעוררת איזושהי בעיית סאונד. אז כן! הדלקתי את המחשב! הכל מחובר! ואם אין לכם משהו מועיל להגיד, תחסכו לי את האבחנות האלה. תודה.
לשאלה למה אין יותר נשים בז'אנרים ה"קשים" (או קשים פחות) של האלקטרוניקה אין לי תשובה. אולי זה קשור לתפיסה המיושנת שלנשים אין חוש טכני חזק או לרתיעה מסורתית של נשים מתחומים שקשורים לחשמל ואלקטרוניקה. גם בז'אנרים אחרים קשה למצוא מוסיקאיות שחורגות מהתפקידים ה"קלאסיים" של נשים (שירה, למשל) וחצוצרניות, מתופפות, גיטריסטיות וכו' הם מחזה חריג יחסית גם בנוף המוסיקלי של המאה ה- 21. גם היום, כשהעולם התקדם יחסית, עדיין ישנה תפיסה שוביניסטית משהו לגבי נשים בתחום. אבל הן היו שם כל הזמן וסללו את הדרך ליוצרים אלקטרוניים שבאו אחריהן.

אחת מהנשים הללו היא סוזאן צ'יאני שהחלה את הקריירה המוסיקלית שלה אי אז בסוף שנות ה-60 ועד מהרה הפכה לדמות משפיעה בקליקה הסגורה של יוצרי המוסיקה החדשה. בתחילת דרכה היא פוגשת כמה מחלוצי המוסיקה אלקטרונית וביניהם דון בוקלה (ראו פוסטים קודמים) , הופכת למתלמדת שלו ומקדישה את 10 השנים הבאות בחייה לחקר הסינטיסייזר המופלא שיצר.

צ'יאני, ילידת 1946, הגיעה , כמו אלקטרונאים רבים אחרים, דווקא מהשכלה מוסיקלית קלאסית (בוגרת לימודי הלחנה באוניברסיטת ברקלי בקליפורניה). אח"כ במקביל לעבודתה עם בוקלה, למדה מוסיקה ממוחשבת אצל ג'ון צ'אונינג ומקס מת'יוס. סוזאן החלה להתבלט בתחום האומנותי של הז'אנר תוך שהיא עושה פלאים עם הבוקלה שלה ועברה לניו יורק. אך שם, כמו הרבה אמנים ומוסיקאים אחרים נקלעה לקשיים כלכליים ונאלצה למכור את נשמתה לשטן. סוזאן צ'יאני התחילה לעשות פרסומות.

(אגב, גם אני בגיל 20 הגעתי לי לניו יורק בכוונה לפרוץ וכמו סוזאן מצאתי את עצמי בקשיים כלכליים אבל לצערי השטן לא רצה לקנות את נשמתי וחזרתי לארץ כעבור 3 חודשים מיואשת מספיק כדי להירשם לאוניברסיטה למחלקה למדעי המחשב. השטן לא קנה אז נתתי לו במתנה...בעצם, רק השכרתי לפרק זמן מוגבל ביותר)

המומחיות של סוזאן היתה סינטזה, שזה, ממש בקצרה ובכלליות, הפקת סאונדים אלקטרונים מצורות גל ראשוניות, ונסיון לחקות צלילים ואפקטים שלא ניתן לייצר בדרך אחרת. אחד הסאונדים שהכי מזוהים איתה היה סאונד שייצרה עבור קוקה קולה, שנודע בשם "pop & pour" (לי זה נשמע יותר כמו משקה שהגיע היישר מהתפריט של הקלינגונים ממסע בין כוכבים, אבל מי אני שאתווכח עם הצלחה). בשלב הזה גם החלה לעבוד עם סינטיסייזרים בעלי מקלדות (כלים שהיו קלים יותר לעיכול מהבוקלה עם החוטים והבלאגן שבו, בכל זאת, מקלדת זה דבר יחסית פשוט להבנה) מה שאיפשר לה להשתתף בהפקות רבות של פופ וג'ז. בסופו של דבר סוזאן פתחה בית הפקות משל עצמה, שהפך לסטודיו המוביל בעיצוב סאונד (כאמור, חזקים מאד בפרסומות ובאפקטים של סאונד לקולנוע).
למרות הפנייה לעולם הפרסום, ואולי דווקא בגלל זה, היתה תרומתה של צ'יאני להתפתחות המוסיקה האלקטרונית גדולה מאד. הסאונדים שלה הגיעו להרבה מאד אוזניים, דבר שללא ספק הפך את העולם המוזר הזה של הציפצופים למיניהם לנגיש ומקובל יותר.
לאחר שטיפלה באספקטים הכלכליים של חייה עם כל הפרסומות ענק האלו, יכלה להתפנות בלב שקט למוסיקה שלה והחלה להקליט. את כל הפרטים תוכלו למצוא באתר שלה.

צירפתי כאן מעין ראיון עם צ'יאני בו היא גם מסבירה קצת על מוסיקה אלקטרונית וסינטזה,
האיכות של ההקלטה לא להיט, אבל בכל זאת...

אישה נוספת שהייתי רוצה לחלוק לה כבוד בפוסט הזה היא פאולין אוליברוס. אקורדיוניסטית ילידת 1932. אוליברוס ייסדה את המרכז למוסיקת טייפים בסאן פרנסיסקו בשנות ה-60 , ששינה את שמו ונקרא היום המרכז למוסיקה עכשווית. אחד הדברים המרכזיים שמזוהים עם אוליברוס הוא התיאוריה שפיתחה ונקראת "sonic awareness". התיאוריה מתייחסת לשתי צורות של הקשבה, אחת מפוקסת והשנייה כללית יותר. בהמשך התיאוריה התפתחה לתפיסה של רבעים, כאשר הרבעים מייצגים את יצירת הסאונד, הסאונד שאנו מדמיינים, הסאונד שנשמע באותו רגע והסאונד שאנחנו זוכרים. התיאוריה הזאת יושמה על ידיה ביצירות שהלחינה, ובהם Sonic Meditations. תרגול של השיטה יוצר תפיסה חדשה של הסאונד כאשר ההתיחסות המפוקסת מדגישה את הטונליות של הסאונד בעוד ההתיחסות הגלובלית נותנת מסה של סאונד עם מאפיינים מיוחדים משלה. בנוסף אוליברוס מתייחסת רבות לסביבה ביצירתה, כלומר, רעשים אקרעיים שנוצרים בסביבה הופכים להיות חלק מהיצירה (השתייכה לקליקה האומנותית של ג'ון קייג'). מושג נוסף שקשור אליה הוא ה"deep listening" שכלל מעין מדיטציות סאונד והופעות שנערכו במקומות כמו מערות, קטדרלות וכו', אשר בכולם יש אלמנטים סונוריים הנוצרים בשל ההד החזק והייחודי שלהם.

הנה קטע קצר ויפהפה שלה שמצאתי ביוטיוב, נא לרוץ ולרכוש את היצירה המלאה!!!




והנה קטע של ההרכב שלה the deep listening band ביחד עם ellen fullman

אוליברוס עדיין מלמדת ומופיעה (אולי מישהו ירים את הכפפה ויביא אותה אלינו???) היא עשתה המון דברים נוספים שקצרה היריעה מלהרחיב (פסקולים, יצירות עצמאיות, ספרים וכו'), אבל מהכיוון של הנשי של הפוסט אציין את יצירת פסקול הסרט של אנני ספרינקל:
The Sluts and Goddesses Video Workshop—Or How To Be A Sex Goddess

זהו להפעם ואסיים בקריאת גירלז פאואר!!!

טרמין להמונים או תרומת הבולשביקים

את עונת החגים הנוכחית עברתי די בהצלחה וזה בזכות חופשה חלומית בחצי האי סיני החל מערב חג הסוכות ועד בואך שמחת תורה. בתור חובבת רעש מושבעת, אני זקוקה לעתים לשקט וחצי האי זה בדיוק המקום למצוא אותו. בהקשר הזה, הבכי הבלתי נפסק של תינוק בחוף בסיני יכול להיות דבר מאד מטריד. לתשומת לב המשפחות שחושבות שזה מגניב לישון בחושה על טפיהן, ישנם גם מלונות באזור, נצלו אותם! קצת התחשבות!! בכל אופן, באחד הימים, החלטנו לנסוע לחוף לא רחוק כדי להתרשם משונית האלמוגים המפוארת שבו, כל זה בעזרתו האדיבה של עבדאללה. הנהג.

עבדאללה, החושחש הראשי של החוף, הציע לנו, כדרכם של חושחשים, כל מיני דברים לקנייה, בין היתר אופיום. סירבנו. או כמו שאחי נוהג לומר, "אנחנו מנסות להפחית..." בכל אופן, אני באופן אישי יותר בעניין של טרמין.

טרמין הינו אחד הכלים האלקטרוניים הראשונים שהומצאו, ונרשם כפטנט בשנת 1928. ממציאו היה המדען הסובייטי, לאון טרמין, ומכאן שמו.אחד הדברים שתמיד מרשימים אנשים זה היכולת לעשות דברים "בלי ידיים" או יותר נכון "בלי לגעת".

לא משנה כמה העולם מתקדם ואיזה תופעות מרשימות קורות, בשורה התחתונה, אנשים אוהבים את הטריקים הקטנים..

שיגרו אדם לירח, אנשים מדברים במכשירים ללא חוט, שולחים מיילים ומפשירים פיתות במיקרוגל אבל מה שמפיל אותם מהרגליים זה כלי נגינה שמופעל ללא מגע ישיר, אלא ע"י תזוזות לא ברורות של הידיים באוויר. כזה הוא הטרמין, ובין מעריציו הראשונים, נמנה גם לנין בכבודו ובעצמו שראה בו סמל לגאונות הסובייטית והשוויץ בו ברחבי העולם המערבי. אני לא אגזים אם אומר שטרמין הוא הדבר המרשים ביותר אחרי חנוך רוזן והיכולת שלו לרדת במדרגות נעות דמיוניות.

הטרמין מורכב משתי אנטנות המשדרות גלי רדיו המתורגמים לגלי אודיו, מוגברים ונשלחים לרמקולים. בעזרת יד אחת מתבצעת שליטה על התדירות של הגל המשודר מהאנטנה (המאונכת),

כאשר למעשה מתבצע "קיצור" ו"הארכה" של הגל, דבר המשפיע על הפיטצ' של הצליל. גל קצר משלים יותר מחזורים בשנייה,כלומר התדירות שלו עולה ומכאן שהוא יישמע בעל פיטץ' גבוה יותר. ובעזרת היד השנייה מתבצעת שליטה על הווליום.

אחד האנשים שסחר בטרמין, היה רוברט מוג שלימים ימציא את הסינטיסייזר מוג המיתולוגי, מצד המשתמשים, בלטה קלרה רוקמור, שהביאה את מיומנות השליטה בכלי לידי שלמות (היות שהנגינה מתבצעת באויר, ישנו קושי גדול להגיע לדיוק, אין כפתורים ואין סימונים, הכל אינטואיטיבי ומתבסס על שמיעה).

מי שישמע בימינו את הצליל של הטרמין מיד ייכנס לאוירה של סרט אימה משנות ה - 50, ואכן הכלי שימש רבות בפסקולים של סרטים כאלה בעבר (היום, אפשר לומר בלשון המעטה שהכיוון המוסיקלי הזה בז'אנר עשה את שלו).

Portishead בשיר Humming משלבים את הטרמין בצורה קסומה והנה הדבר הכל כך יפה הזה. טוב, בכל זאת, בט גיבונס..

אם תרצו לשמוע את הכלי הזה בהופעה חיה אבל ההופעה הקרובה של פורטיסהד נופלת  בדיוק כשאתם שותים סחלב בסיני, תוכלו לנסות לתפוס הופעה של ההרכב הירושלמי, 220V, שאפילו מגיע לעתים לעיר הגדולה. לצערי לא מצאתי ברשת קטע שלהם (אם מישהו מהלהקה קורא את זה, קחו לתשומת לבכם..) אבל הנה לינק למייספייס שלהם.

בימים אלה, moog היא החברה שמייצרת את הערכות לבניית טרמין אז בא לכם להוציא מלחמים מהארון ניתן לרכוש כזאת ערכה דרך האתר שלהם ולהתחיל לסגור (או לפתוח)  חשבונות עם השכנים.